שלומי שבן התעניין בסיפורים שמאחורי ארבעה שירים שלה, אחד מהם, Drowning, נוגע בטראומה שחוותה אחרי ההופעה שלה בפסטיבל ערד 2009, כאשר נינט טייב הציגה אלבום ושירים חדשים וספגה בוז וקללות.
באותן דקות, אותן סיקרתי אז (ראו כתבה למטה) נלחמה בין שתי תחושות ששלטו בה: לרדת מהבמה או להישאר עד סוף ההופעה, למרות הרצון לקבור את עצמה. ההחלטה היתה להישאר. Drowning נכתב אז. אמרתי לעצמי, מספרת נינט טייב לשלומי, כי בכל פעם שאפגוש שנאה כלפי המוסיקה שלי – אתקרב אל עצמי יותר.. אז כן ה"מאמי" הלאומית לא ויתרה. היא המשיכה בדרכה נגד רוח הקהל ונשארה לחלוטין נאמנה לדרכה העצמאית כסינגר סונגרייטר.
היכל התרבות. ימי קורונה. שלומי שבן סיפר כי בחר בשיר (Drowning) בשל נגינת הגיטרה הייחודית שלה, אבל למעשה – חיפש את סיפור הנפש. הוא תרגם לה לעברית את השיר, ובעברית גם נינט היתה מעט מזועזעת ממה שכתבה.
אחרי שנינט מסיימת שיר כאב, היא מחייכת בעיניים נוצצות ובלב טוב, כאילו היא כבר מחוץ לאפיזודה. השירים מספרים אותה. גם כשאביב גפן כתב לה את "יחפה" הוא האזין לסיפור שלה למן היותה נערה שחולמת להופיע ודייק בשיר שכתבה לה.
גם בהמשך כיוון אותה שבן לשירים קשים העוסקים בדמות האישה הטראגית: "עושק" שהיא הלחינה למילים של דורי מנור שהתייחס למשוררת דליה רבקוביץ שעברה גיהנום של דיכאון, מכות חשמל עד כי לא נותר בה יופי.
ואז הגיע "סלף דיסטרקטיב מיינד" (Self Destructive Mind) נפש הורסת עצמה. שבן נפעם. מעולם לא הרגיש את הנפש השרה כל כך מקרוב. נינט קבעה כי השיר הוא המהות של כל מה שהיא, שיר שמחבר את כל תחנותיה: המאבק בינה לבין עצמה בין הספק בכשרונה, ביצירתה לבין הקיום. זהו מאבק מתמשך, שספק אם אתה נחלץ ממנו.
בחצי שעה מול אולם ריק מקהל הצליח שלומי שבן להציג את נינט ללא הרכב (גיטרה שהיא ניגנה, פסנתר שהוא ניגן) כפי שלא שמענו אותה מעולם. למעשה – תמצית מזוקקת שמיצתה את עולמה.
שירים: יחפה, Drowning, עושק, Self Destructive Mind, מלכה לב שבור.
