הפניה בגוף שני (את) למישהי כדי להביע הזדהות עם צערה, היא טכניקה שחוקה, שהכותב בחר בה כדי לייצר איזושהי הזדהות רגשית עם מי שהאמינה בגשם, ידעה שהוא ישטוף הכל. הכותב  רואה את ההתאוששות שלה בידיים, בשפתיים, מתאר אותה כ"לוחמת" ש"מאמינה בגשם". לא ברור ההקשר. בגדול יש כאן ניסיון ליצר שיר מחומרים שקופים – געגועים, גשם, סופות גדולות שאלוהים ברא. הנרטיב: חלמה ש"כמו בסרט" יבוא הסוף הטוב הוא קלישאה שמצטרפת לתיאורים מנופחים כדי לייצר רגש, אבל זה נשמע  קיטשי ומתקתק, בטח לא אותנטי. סתיו בגר (מי ששותף ל – Toy של נטע ברזילי)  הוא גם המלחין והמעבד של השיר. צליל האקורדיון, הנגיעות המזרחיות הם תוספת לתוגה הלא אמינה שבגר ניסה לייצר בשיר הזה. מזלו שיש לו זמר כמו שלומי שבת,  שמצליח להעניק "תוכן אמוציונאלי" לשירים שהוא שר. שלומי שבת הוא השחקן הגדול של השירים שלו, וזה לא מעט.

אפשר לראות את זה בעיניים שלך/ את הגעגוע לאתמול/ היה לך טוב יותר/ אפשר לראות את זה בשפתיים שלך/ את הגעגוע למתוק/איך לא רצית שיגמר
ובסופות הכי גדולות שאלוהים ברא/ היית שם כמו לוחמת/ איך האמנת בגשם/ ידעת שהוא שוטף הכל/ שוטף הכל/ ובלילות הכי קשים מתחת לשמיכה
דמיינת דפיקות בדלת/ חלמת שכמו בסרט/ יבוא הסוף הטוב/ הסוף הטוב
אפשר לראות את זה בידיים שלך/ את הגעגוע לחיבוק/ איך לא רצית שיוותר/ אפשר לראות את זה בשפתיים שלך/ את הגעגוע לשיחות/ בכית מספיק בלי לדבר
ובסופות הכי גדולות שאלוהים ברא/ היית שם כמו לוחמת/ איך האמנת בגשם/ ידעת שהוא שוטף הכל/ שוטף הכל/ ובלילות הכי קשים מתחת לשמיכה/ דמיינת דפיקות בדלת/ חלמת שכמו בסרט/ יבוא הסוף הטוב/ הסוף הטוב