באחד הזפזופים שלי ברשת, עליתי על שיחה בין שלמה ארצי ליונתן ריגר במסגרת "ועידת המשפיעים" של ערוץ 12. המשפט הבולט של ארצי בשיחה הזו היה: "בשונה מפוליטיקה, במקום שיש מוזיקה, אנשים לא מופרדים אחד מהשני, אין להם מחשבה מפרידה". ארצי התכוון לאחדות שמלטפת לו את האגו במשך שנים. את הריטואל הקבוע שלו – ירידה פיזית אל הקהל – הוא תיאר קודם כל כצורך שלו למגע. הצורך, הוא אמר – יותר שלו מאשר של הקהל.
"אין להם מחשבה מפרידה", אמר ארצי על הקהל שלו. כלומר, כשמגיעים להופעה שלו – כולם תמימי דעים, רגעים בלי מחיצות. תחושת הקולקטיב, שירת היחדיו.
ה"מפלגה" של ארצי היא א-פוליטית. היא מאחדת ציבורים בשם אהבת המוסיקה ושלמה ארצי, הוא קונזצנזוס אסקפיסטי, אבל לא אקטיביסטי, לא עושה שום שינוי במציאות הפוליטית והחברתית המקומית. ארצי מתאפס על אווירה כמו-אופורית.
למה לו פוליטיקה, כשהוא נאהב ע"י העם. פתאום אדם קם בבוקר ומרגיש עם. זה ממש קורה. במציאות העכשוית, האנשים לא רק מופרדים. הם קרועים ע"י הפוליטיקה. בכול זאת, הוא מצליח לאחד אותם בריטואל המוסיקלי האקסטזי שלו! חוק הלאום, הדתה, שנאה על רקע גזענות, אפליה עדתית ולאומנית – תרחק נפשו. זה אינו המופע שלו. הקונצנזוס מסמן גבולות שאסור לחצות אותם.
פעם שמענו מארצי משפט: “יש לנו ארץ למה עוד אחת”. "ארץ חדשה" מתוך האלבום “חום יולי אוגוסט” (1988) לא היה שיר מחאה, אלא מעין שיר פוליטי-חינוכי של זרם תודעה, שעיקרו סיפור של אב הפונה לבנו בעת נסיעה במכונית בדרכי עפר (כי העיר חסומה) ביום חורפי, כשהמציאות ניבטת מבעד לחלון המכונית. במהלך הנסיעה עולות סוגיות הנוגעות לעצם הקיום של שני עמים על אדמה אחת.
השורה ה”פוליטית” (“יש לנו ארץ למה עוד אחת”), נכנסה לשיר כחלק ממסכת התובנות על המציאות המקומית. השיר מדבר במרומז על המאורעות שהתרחשו ברצועת עזה ובגדה המערבית בסוף השמונים. במציאות הזו, ארצי מעמיד שני עמים זה מול זה: כשאצל הישראלי-יהודי יום שני רגיל, אצל הערבי יש “איזה חג” והוא מתפלל. ה”איזה” מראה שאין לישראלי מושג מיהו שכנו. הוא אינו בקי בחגיהם, מסתכל עליהם מהצד, כאילו אינם שייכים לארץ בה הוא נוסע.
הבית האחרון בשיר חזק: "מביט מבעד לשלטים/ עיניים יש כדי להסתכל / תגיד שואל אותי האם/ האם יתנו לנו בכלל להיכנס/ חברים למן מסע כזה בחורף כבר חסר לי/ אבי ישן, זקן ומסתגר/ איתו הלכתי דרך העיניים שכבר אין לי / עכשיו ילדי שלי איתי הולך / מביט מבעד לזגוגית/ יש לנו ארץ – למה עוד אחת? בחוץ שקיעה של יום שני / בפנים אני והוא כמו איש אחד".
ב"ארץ חדשה" שלמה ארצי הוא אמן שחי בתוך עמו וארצו, חושב וגם שואל. הפולמוס העצמי הוא כשלעצמו אמירה שחסרה במוסיקה המקומית, שנמצאת כבר שנים באסקפיזם . קיסריה היא משאת נפש לאמנים. אלוהי הסולדאאוט קובע, כלומר הגודל. העיקר שתפנק, תעשה שמח ותפוצץ קהל. בשביל זה משלמים ונוסעים רחוק. היזהר מאמירות פוליטיות והבעת עמדה.
אומץ לב במוסיקה לא בא בחשבון. אחינועם ניני לא פחדה להגיד דברים וחטפה. מוקי, שהיה בעבר אמן אקטיביסטי, התהפך מאז שהחל במסעו לכיבוש המיינסטרים והפסיק לספק אמירות שנויות במחלוקת. הפרנסה, המשפחה. אפשר להבין. האם שאנן סטריט והדג נחש עדיין בראש לבעוט בראש חוצות? ומה עם שלום חנוך? הוא אינו פוחד, אבל מעדיף לתת לשירים לדבר. ברי סחרוף? – אל תנסו לשאול. ניטרליות מזהרת. לא אומר דבר. אפילו אינו מתראיין. אל תצפו ממנו למשהו. אייל גולן, זמר העשור, עומר אדם הזמר שממלא איצטדיונים? – הצחקתם. בכלל לא בראש שלהם. אמנים כמו אייל גולן, שרית חדד, משה פרץ ה נמנעים מהבעת תמיכה והזדהות במפגינים בכל רחבי הארץ.
שלמה ארצי מייצג את הקונצנזוס הכמעט מקודש: אם אתה חפץ חיים להישאר במיינסטרים ולהיות נאהב – אל תביע דעה פוליטית. אחריות ציבורית כאמן? קודם כל האחריות היא לקידום הקריירה שלך. הזהירות גדולה מתמיד. חשש להפסיד את הקהל הגדול שלו. ברוס ספרינגסטין, כתב על אמריקה שירים המסתכלים למציאות בעיניים בלי בלי להסס או לחשוש מפגיעה בפוופולריות שלו. אם משפיעים – הוא מהמשפיעים.
אז כן, אנחנו לפני סיבוב בחירות נוסף. הגיע הזמן שתפסיקו לשתוק. אני קורא ליוצרים ולזמרים: תתחילו להסתכל למציאות בעיניים. תתחילו להשפיע!
שלמה ארצי – ארץ חדשה
שלמה ארצי במסע בין תחנות חייו
