יש מצב שהפער בין אב לבן כבר אינו קיים. כבר לא אבא וילד, אלא אב ובנו שנשמעים "אותו דבר", אלא שהאב מתגעגע, מחכה שהוא (הבן) יחזור אליו ילד, להזכיר לו "איך הפריחה פורחת", ואיך שאל – "הכל פשוט, אז למה אלוהים עסוק?", ואיך היו מגלים "את היפים שבצלילים". האם לוותר? – "אני לא ניכנע לזמן וכמו כפית סוכר נמס איתך לתוך השקט".
שלמה ארצי ויובל בנאי, שני אבות, חברו לשיר את תוגת הגעגועים הזו. בצלילים קיימת כמיהת הערגה הזו לימים שלא ישובו. זו בעיקר התרפקות רטרוספקטיבית, פחות תמיהה על שינויי הזמן. השיר מתחיל בציטוט מתוך "בית השמש העולה" של "החיות", רוק שנות השישים, שמוביל למנגינה מינורית שמצליחה לשרטט את הנרטיב בשני קולות, שנפגשים בנתיב אמצע, ונעים עליו בתחושות שמתכתבות זו עם זו ברמת מהימנות גבוהה. קצב הרומבה-פלמנקו, שנכנס באמצע מעניק משהו מרגעי האור והשמחה שבסיטואציית הערגה המחלחלת.

פתאום נדמה ששום דבר כבר לא חשוב,/ אתה נפרד ממני ויוצא לדרך,/ ולי נותר רק לחכות עד שתשוב,/ זה עוד סיפור ישן על אבא ועל ילד. / פתאום כולנו נשמעים אותו דבר,/ אתה נראה לי מאוהב לרגע./ חוזר מליל אהבה ושוב נשברחכה שניה, אני בא אליך.
"הכל פשוט, אז למה אלוהים עסוק?"/ לחשת לי אז תחת שמי התכלת,/ אני עומד מחכה לך בסבלנות, / שרק תחזור אלי עדיין ילד./ ולפעמים כשאתה נראה לי קצת אבוד/ מזכיר לך איך הפריחה פורחת
איך היינו מגלים?/ את היפים שבצלילים?/ אז מופיעות לי המילים:/ לנצח יחד, לנצח יחד.
פתאום נדמה שהעולם הזה קרקס / והפרידות גדולות עלינו./ רציתי להגיד הרבה אבל עכשיו,/ אני מרגיש לשמור על שנינו./ פתאום האבא והבן אותו דבר,/ מזל שהמילה האחרונה תמיד אוהבת,/ אני לא ניכנע לזמן וכמו כפית סוכר / נמס איתך לתוך השקט
הכל פשוט…