אלתרמן טוב לכל עת, לכל מציאות אורבנית. תיאורי העיר שלו יכולים לומר פריז וגם תל אביב – נכון לעכשיו. העיר מהזווית שלו מלאת ניגודים וסתירות – עיר יפה ומזוהמת, מושכת ומפחידה, מפתה וטורפת רומנטית ומסוכנת, תאוות חיים ודקדנטית.  היא מצטיירת כאורגניזם החי ופועל ללא הרף, בכל שעות היממה, למן זריחה ועד לשעות הקטנות של הלילה. עיר אשר "מתאדה בזעם, בתימרות האבן, של המגדלים והכיפות" השיר הוא מתוך לקט "כוכבים בחוץ" שנכתב ב-1938. 80 השנה שחלפו לא שחקו את אקטואליות המילים, כאילו הסיטואציה המתוארת מתרחשת בזמן הווה.
תיאורי העיר שלו ממשיכים לאתגר מוסיקאים ליצירת "סביבה מוסיקלית". ישעיה ביתאן  מציע עוד "הצגה" של "ליל קיץ". המוסיקה יפה בפשטותה המלודית, בבהירות התיאור, בביצוע האותנטי, במוסיקליות הישראלית שיש בה אלמנטים מזרחיים, בהרמוניה הקולית, בקול הרגיש והמתכוון ובעיקר – בצלילים שמייצרים אווירה שמשדרת את רוח המילים, מעניקה להם חיים חדשים.

דומיה במרחבים שורקת/ בוהק הסכין בעין החתולי/ לילה, כמה לילה! בשמיים שקט/ כוכבים בחיתולים. 
זמן רחב, רחב. הלב צילצל אלפיים/ טל, כמו פגישה, את הריסים הצעיף/ במגלב זהב פנס מפיל אפים / עבדים שחורים לרוחב הרציף.
רוח קיץ שטה, עמומה. רוגשת/ על כיתפי גנים שפתיה נשפכות/ רוע ירקרק. תסיסת אורות וחשד/ רתיחת מטמון בקצף השחור. 
והרחק לגובה, בנהימה מורעבת/ עיר אשר עיניה זוהב מצופות/ מיתאדה בזעם, בתימרות האבן/ של המגדלים והכיפות