מונולוג-מכתב בדיבור ובשירה על סיטואציה שכיחה: הכאב שאחרי פירוק יחסים פתאומי. שרון הלצמן מבטא הפתעה: "הכל קרה כל כך מהר", "בַּבֹּקֶר עוֹד הָיִינוּ יַחַדבָּעֶרֶב כְּבָר לְבַד/ לִפְעָמִים הַחַיִּים מִתְהַפְּכִים בְּרֶגַע אֶחָד". המעבר מהסיפור (דיבור) למוסיקה ("איפה שתהיי") מדלג על מה שקרה לפני העזיבה התפאומית . הולצמן מתמצת את מה שהיה בשורה אחת בלבד: "כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לֹא נֶאֱמַר עֲדַיִן מְחַכָּה לִתְשׁוּבוֹת". אבל עוד לפני שקיבל תשובות הוא ראה אותם "מִזְדַּקְּנִים בְּיַחַד מְבִיאִים עוֹד יְלָדִים". החוכמה שאחרי – "הַחַיִּים הֵם לֹא שִׁירִים וְלֹא סְרָטִים הֵם יוֹתֵר כְּמוֹ פֶּצַע מְדַמֵּם" היא אמירה די סתמית בתוך הנרטיב. ההתפלספות השטוחה האינה קוהרנטית לתיאור מצבו הנפשי: כשהכל הסתיים – הכאב ישאר איתו עוד הרבה זמן.
הטכניקה של עירוב סיפור בדיבור ושירה מיצרת קונטרסט בונה בין פיקחון לסערת רגשות. יש כאן חיבור אפקטיבי, המשכיות אינטגרטיבית. הקצב האיטי, המוסיקה ה"בלוזית", הטון האפלולי בדיבור, האמוציונאלי בשירה חוברים לשיר "אחר" על משבר אישי שלאחר פירוק יחסי. מיוחד מאוד.
שרון הולצמן איפה שתהיי
הַכֹּל קָרָה כָּל כָּךְ מַהֵר/ כְּהֶרֶף עַיִן בַּשְּׁנִיָּה/ הִיא שָׁאֲלָה מָה אַתָּה בּוֹחֵר וְלִפְנֵי שֶׁהֵבַנְתִּי הַדֶּלֶת נִסְגְּרָה
בַּבֹּקֶר עוֹד הָיִינוּ יַחַד/ בָּעֶרֶב כְּבָר לְבַד/ לִפְעָמִים הַחַיִּים מִתְהַפְּכִים בְּרֶגַע אֶחָד
אֵיפֹה שֶׁתִּהְיִי אֵיפֹה שֶׁתִּהְיִי/ תָּמִיד תִּהְיִי אִתִּי תָּמִיד
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לֹא נֶאֱמַר עֲדַיִן מְחַכָּה לִתְשׁוּבוֹת/ רָאִיתִי אוֹתָנוּ מִזְדַּקְּנִים בְּיַחַד מְבִיאִים עוֹד יְלָדִים
זֶה לֹא הָיָה אָמוּר לִקְרוֹת/ הָיִיתִי עוֹשֶׂה הַרְבֵּה בִּשְׁבִילְךָ/ הָיִיתִי מִשְׁנָה וּמִשְׁתַּנֶּה
וִתַּרְתָּ מַהֵר מִדַּי הֲרָמַת יָדַיִם/ אֶפְשָׁר הָיָה לָצֵאת מִזֶּה
אֵיפֹה שֶׁתִּהְיִי אֵיפֹה שֶׁתִּהְיִי/ תָּמִיד תִּהְיִי אִתִּי תָּמִיד
לֹא בָּכִיתִי בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ כְּשֶׁהַכֹּל הִסְתַּיֵּם/ הַחַיִּים הֵם לֹא שִׁירִים וְלֹא סְרָטִים הֵם יוֹתֵר כְּמוֹ פֶּצַע מְדַמֵּם
הַגֶּשֶׁם שֶׁל מָחָר אוּלַי יִשְׁטֹף אֶת הָאָבְדָן/ אֲבָל הַכְּאֵב הַכְּאֵב יִשָּׁאֵר אִתִּי/ עוֹד הַרְבֵּה זְמַן
