היא מתגעגעת הביתה. ה״געגוע״ הוא רגש חזק של מצוקה, צער או עצבות שנובע מהריחוק הפיזי מהסביבה המוכרת או ממקום בעל ערך רגשי. למה מתגעגעים? למשפחה? – תהילה פרץ מתגעגעת יותר לתחושות שבלהיות ילדה, לא למערכת היחסים שהיתה לה בבית. היא נושאת זכרונות לא קלים "הקירות האלה לא היו מקלט". ו"נלחמתי על עצמאות תמיד להיות בזכות עצמי".
אבל עכשיו חל שינוי "דברים השתנו הגלגל התהפך/ משהו בא משהו הולך/ אבא התרכך". הרצון לחזור הביתה מציף תחושות נטולות טראומה. החיוך חזר אל הפנים.
הקול העגמומי -מתכוון מוליך את התחושה על מנגינה נוגה שמכילה אותה בקול הערגה הגבוה של תהילה. קצב מידטמפו מוציא אותה אל הדרך בנתיב רדיו מתיידד. השירה יוצאת ממקום של אמת. תוגתה נעטפת בעיבוד אווירה יפהפה. המונולוג המפוקח בסיום נשזר לשיר בלי שנחוש בתפרים גסים. תהילה פרץ נמצאת לגמרי בתוך מהלך החזרה הנוסטלגית הביתה.
*** את השיר כתבה תהילה פרץ בתחילתו של משבר הקורונה, שגרם לה כמו צעירים רבים לעזוב את תל אביב ולחזור הביתה. היא חזרה לנוף ילדותה בישוב עתניאל. החזרה הביתה נתנה לה הזדמנות להשלים עם משקעים מהעבר, עם המקום ממנו היא הגיעה וחיזק בה עוד יותר את התשוקה לדרך בה היא הולכת.
תהילה לאט לאט
רוצה הביתה כמו ילדה קטנה/ לשמוע את המנגינה/ רוצה להריח את אותם ריחות/ לפחד מזה טיפה פחות.
עוד אמא שרה לי בלילה/ כשמנסה לישון, לא עצמתי אישון/ אבל נרדמתי…
אז פותחת את הדלת הגדולה,/ וכשאני נכנסת יש קצת הקלה,/ הקירות האלה לא היו מקלט/ אבל עכשיו הם מתקלפים לאט לאט.
רואה את הלבן על השולחן/ רואה איך שהלב שלי מוכן/ לבחור את המילים גם להקשיב/ לתת לדמעות להרטיב.
עוד אמא שרה לי בלילה/ כשמנסה לישון, לא עצמתי אישון/ אבל נרדמתי…
אז פותחת את הדלת הגדולה/ וכשאני נכנסת יש קצת הקלה/ הקירות האלה לא היו מקלט,/ אבל עכשיו הם מתקלפים לאט לאט…
אחרי מסע ארוך/ מצאתי את עצמי ,שוב איבדתי/ אין מקום אין קרקע, בקושי עמדתי
נלחמתי על עצמאות תמיד להיות בזכות עצמי,/ להחזיק הכל בשתי ידיים, להיות הכי אני/ רק שאף אחד לא יגיד מה לעשות ואיך,
למדתי להתיר לבד כשהכל הסתבך/ אבל דברים השתנו הגלגל התהפך/ משהו בא משהו הולך/ אבא התרכך,
כבר אין אכזבות על הפנים/ רק חיוך גדול מפנים/ אחרי כל כך הרבה שנים.
