ההתבכיינות על העבר בקולו המקונן של רותם חן היא התרפקות סתמית, אידיאליזציה חלולה שכל כל מה שהיה פעם, ייפוי של איזושהי מציאות מופלאה, אפילו לא מחאה נגד חברה שהטכנולוגיה מכתיבה לה צורת חיים וחינוך קלוקל. געגועים כשלעצמם מייצרים משהו מאוד  פסיבי ופשטני – כאילו כל העולם פעם היה נפלא (והוא לא היה) והיום, שומו שמיים – נורא ואיום.  אין מי שמתקשרים לאמא של חבר לשאול על שלומו?! געגועים כשלעצמם הם כלי ריק מתוכן, מייצרים הכללות היסטריות ותובנות עקרות.
המוסיקה העצובה המלווה את הטקסט נשמעת רגשנות עקרה, לא הבעה שמכילה תוכן אמוציונאלי בעל משקל. היוצרים תמר יהלומי את יונתן קלימי פותחים בסינגל הזה פרויקט משלהם, בו הם יהיה גולת הכותרת ולא הזמרים בדרך השגרתית בה הם  יצרו עד עכשיו. לפי השיר הזה – לא ברור מה הקונספט שעומד מאחורי – סתם פרסום של שני יוצרים שעפים על עצמם?
נ.ב בני כמה הם תמר יהלומי את יונתן קלימי  שהם מתגעגעים לתקופה אחרת? לפי הקומוניקט – הם "זקנים" בני 25. כלומר – כמעט נולדו לעידן הפלאפונים. וגם: "מתגעגע לאיך ששירים תפסו את הבטן" הוא ניסוח שהייתי מחזיר לכותב לתיקון. עברית קשה, בטח לא שירה.

במאי קליפ: לירן סגל. תסריט: תמר יהלומי,יונתן קלימי ולירן סגל

מתגעגע לאיך ששירים/ היו תופסים את הבטן/ ואלבומים חתומים מזמר/ שאהבתי כל-כך
מתגעגע לאז/ כשהיינו משחקים כדורגל/ במושב הישן/ איך הוא הפך בניינים עם הזמן
מתגעגע/ זמן שנוסע/ והחיים כמו רכבת כיוון אחד/ לב בידיים
אהבה לבינתיים/ היום ולא רואים אותה כמעט…

איך היום/ אין כבר מקום/ כי הפכנו לעולם של פלאפונים
לא אומרים/ אפילו שלום/ את מה שמרגישים/ אומרים רק דרך מיקרופונים

עצוב שככה מתהלכים/ עם הלב שמור עמוק בתוך כיסים
התרגלנו לחיים על אוטומט/ לא מתפלא שרק כמעט/ הרגשנו חיים

מתגעגע לאיך שפשטות/ תמיד הייתה מנצחת/ וכמה היא שונה
מכל מה שפשוט מדי היום/ כדי לדבר עם חבר מהכיתה
היינו מתקשרים הביתה/ שלום אמא של נתי,האם נתי נמצא?

אני מתגעגע/ זמן שנוסע/ והחיים כמו רכבת כיוון אחד
לב בידיים/ אהבה לבינתיים/ היום ולא רואים אותה כמעט…