מרץ ב8, 2006

מוצאי חג

אלברשטיין מתבוננת בסיטואציות מקומיות, סיפורים קטנים "מהחיים", אנשים בשולי החברה, חלקם על רקע החצר האחורית של תל-אביב. ב"מוצאי חג" שרה חווה בטון נוגה על אנשים בסוף יום בחוף הקאונטרי כשהם חוזרים למכוניותיהם, צועדים "מקודש לחול, מחופש לעול".  שיר ציני? הטון

"ממעמקים"

שושנה דמארי בפרוייקט של רייכל? עם כול הכבוד, ויש כבוד גדול, היא לא שייכת לקונספט של הפרוייקט. רייכל מצדיע למלכת הזמר העברי, והדגש הוא על העברי, כי רייכל עם כול הרב-אתניות שלו, הוא מלחין שקשור בטבורו גם לשירון העברי הישן

"לפעמים אני מאושר"

"רציתי למצוא עצמי במקום אחר", עמיר לב שר-מלחש בטונו המחוספס. השיר נקרא "פריז". וסוף סוף יש ללב מוסיקה. לא רק דיקלום מלוחשש על רקע צלילים. לא ממש להיט. אבל מנגינה קטנה ויפה, ומי שחיפש אצל לב קצת סטייל ליאונרד כהן,

"יותר ממני"

אוספי "בסט אופ" הם בדרך כלל מחזור צפוי של שירים שעשו הרבה סיבובים על הפטיפון והקומפקט וגם בהופעות. לא משהו לריגושים חדשים. מה שכן מרגש בדיסק הראשון מהאוסף הכפול הוא  "מי אוהב אותך יותר ממני", שארקדי הקליט לכבוד האוסף, שמזכיר את השיר

אפרת גוש

הכול מתחיל ומסתיים בצורך הנואש והמוכר באהבה. אפרת גוש מנסה להכניס אותנו לנבכי האובססיה הזו. מה קורה לה כשהוא בא. מה אסור לה לומר. ואיך שהיא נהיית מרוקנת. אולי יום אחד הוא יצליח לראות מה שהיא באמת. גוש היא זמרת

חומר מקומי

מאז פלסטינה תחילת המאה, שומדבר לא קרה. המעגל חוזר לאותו מקום. הבשורה המרה יותר: שום דבר גם לא יכול להשתנות. עוד יום של חול בארץ הקודש עבר, ונמאס כבר לקטר. את הכעס והעצב מלווים "הדג נחש" במוסיקה של שמחת חיים

לירז צ’רכי

"עד הסיבוב הבא, עד האהוב הבא, אסתובב לי כאן בעולם"    צ’רכי מסתובבת סביב נושא האהבה, מחפשת את קסמה, מקוננת על סופה, מבקשת להאריכה כי "עוד לא ספרתי לך את כול הריסים/ עוד לא מיינתי את אור עיניך לפי צבעים". בשיר המצוין

פסטיבל השירים של ישראל

מי מתגעגע לפסטיבלי הזמר של פעם? – שיקום. ערוץ הרייטינג, הבהלה לפסטיבלים, גם פולחן הכוכב נולד, הולידו עוד פסטיבל. למה לא? בגלל הסיבות הנ"ל. למה כן? נוספו עוד תשעה שירים, חלקם לא רעים. אני לא שונא אף אחד מהתשעה. גבסו

ניצחת איתי הכל

באופן שבניון שר, גם טקסט קיטש יהפוך שיר נשמה. "ניצחת איתי הכול", רחוק מלהיות קיטש. הטונים של בניון מגיעים ממקומות ששייכים רק לו. השיר קסום במינוריות שבו, בשילוב של קול נשי. גם מצד הטקסט בניון היה תחת השראה: "את רזי

שתי גיטרות, בס ותופים

"הנר רועד ודועך, הים עולה על גדותיו". המילים מתוך "חמלה", לחן של ארקדי דוכין, עיבוד של פיטר רוט. הבריטון של איינשטיין משדר תחושת שבר וכאב. הימים – קורעים, הלילות קרים, התחושה – לבד.  ב"אנה ואנה", זהו הבנאדם שאיבד יכולת לשפוט

עכשיו ביחד

בדואט הראשון באלבום "להתראות מתוק", עם האח שלומי, יש הרגשה שהם התאימו קול לקול. מזהים את הדמיון בטונים. אחרי הכול, אח ואחות המה. שאלה של גנים. אבל לאה ושלומי מעולם לא היו בראש סגנוני אחד כמו באלבום הדואטים הזה שהוא

1. "בית אבי" שירים מארץ אהבתי 2. "גירסאות לרוז"

זהבה בן מסלסלת שירים הכי מוכרים מהשירון הישראלי, שירים שקשה להרוג . ראובן פינטו שהפיק מוסיקלית, תפר להם בגדים חדשים.  זהבה מתאימה כל שיר לסגנונה, מנעד קולי מרשים, אבל זהבה אינה מעוניינת בפרשנות. מעניקה לשיר יופי מחודש, לא מהות אישית, לא

"מגדלור"

"אם היית יכולה לעזור/ שתי ידיים מושטות אלייך/אם הייתי יכולה להיות לך/מגדלור באפילה, קרן אור אחות קטנה/בואי" "מגדלור" אומר חרדות של אמא. את השיר ירקדו בכול מועדון. קרני בחרה לקחת את החרדות אל רצפת הריקודים. גם בדאנס אפשר להעביר מסר

במרחק נגיעה מכאן

"שנינו אבודים זה בזו בעיר של זוהר ואבק", שר אשדות ב"עם כלות הסופה", מילים של אלונה קמחי. שיר על גורל משותף בעיר הגדולה. מנגינה אינטימית. הרמוניות שהזכירו לי סיימון וגרפונקל. זהו אשדות של נגיעות במבוכות, חיים על הקצה, קיום הזוי

"אבל כולם", בהופעה חיה

גם הזמרים שהגיעו למרכז ענב בת"א לשיר דואטים עשו את זה מאהבה לאיש.  זמר נטול יומרות, קול מחוספס וחם, הגשה נכונה של שיר. הבעיה היא שאושיק נתקע אי-שם במחוזות השבעים עם מיטב השירים שהלחין לו נפתלי אלטר. ממשיך להתרפק על

מחפש חבר קרוב

בוסקילה, יליד אופקים, בוגר נתיבות, הוא אולי היורש של זוהר ארגוב. מי שגילה אותו – גילה אוצר. אני רחוק מלהתלהב מהטקסטים שתפר לו מיכאל וקנין שחרז על האהבה, סוג של קונפקציות. ("הלב שלי אומר זה ייגמר עצוב/אבל אני בסוף אליה

"חמצן"

צריכים לקחת נשימות עמוקות של חמצן כדי לזרום עם הסערה הרגשית שלה. ריטה מחפשת אהבה כחמצן לנשימה. בשיר "לאלף נמר " היא שרה: "ואיתו אני נושמת הכי עמוק שאני יכולה", וכשריטה שרה, אתה מרגיש שהיא גם רוקדת. רוצה להעניק לשיר

חבק אותי לאט

אני מבין את ההיגיון: בשלב שבו הקריירה שלה נוסקת במפתיע מעלה, עטרי אינה יכולה ללכת על "עוד" דיסק. היא פנתה ישר לבעלי המקצוע. רשימה חלקית: יצחק קלפטר, לאה שבת, שלמה ארצי, קורין אלאל, נחמה-קליסקי, קובי אוז, מאיר גולדברג. ארבעה שירים

"תוך כדי תנועה"

דנה ברגר מנתבת עצמה לנתיב מיינסטרימי מלודי, יותר מתוק ממר, מנגינות ידידותיות, קליטות, עיבודים עכשוויים פריכים, זורמים. יכול להיות שהרצון לנצל מומנטום, להגשים אלבום נוסף גרם לכך שנכנסו גם שירים לא מוקפדים מבחינת הטקסטים, אמירות שטוחות, נדושות, מרופרפות, נוטות יותר

הופעה חיה

זה אולי התיעוד המרגש ביותר מ"קלסיקה אחרת", סדרת האירוח של הפילהרמונית, שחטאה לעיתים בגישה פופוליסטית, לא אקלקטית. המקרה של דוד ד’אור שונה ולא רק בזכות הקונטרה טנור המופלא שלו, אלא בזכות העיבודים של רפי קדישזון, שלקח את הערב בזה לשיאים.

יוסי אזולאי

יש לו מנעד קולי טוב, טון נעים ומלטף, והוא שר מה שנקרא "מהלב". מצד שני, יוסי אזולאי חוזר על שגיאות שמאפיינות רבים מזמרי הזא’נר הנקרא "ים תיכוני". החיים מתחלקים לשנים: שירי חאפלה ושירי אהבה עצובים. אזולאי גם נופל גם למלכודת

"דרך"

מוש שר בשיר "בן אדם" כמטיף בשער שמבכה את שברו של החלום שכול-כך האמנו בו. ("אם רק נעיז להסתכל טוב בעיניים" או "מתי נהיה אחד?") האם זה מה שחשקה נפשו של מוש – שנהייה כולנו יחד? על איזה חלום הוא

"הכחול של השמיים"

"היא תיסע לארץ אחרת/פינה שהשמש אוהבת יותר" (מתוך "בד השמלה") פעם קורין אלאל שרה "אין לי ארץ אחרת". היום היא שרה על נסיעה לארץ אחרת. בשיר של מאיר גולדברג, הטון שלה מיוסר משהו. המבנה המלודי מורכב. העיבוד מיוחד, עם צליל

HIP SOUL

אחרי הקטע ה-16, (דיסק של 63 דקות) אני רושם: מומי לוי הוא הישראלי הראשון שעשה מוסיקה שחורה בעברית. הפתיחה שמזמינה לרחבת הריקודים. שתיים וחצי דקות של "תרימו ידיים ותגידו לי היי היי". זה המתאבן. בסיס היציאה של לוי – המוסיקה