"שנינו אבודים זה בזו בעיר של זוהר ואבק", שר אשדות ב"עם כלות הסופה", מילים של אלונה קמחי. שיר על גורל משותף בעיר הגדולה. מנגינה אינטימית. הרמוניות שהזכירו לי סיימון וגרפונקל. זהו אשדות של נגיעות במבוכות, חיים על הקצה, קיום הזוי
"רציתי למצוא עצמי במקום אחר", עמיר לב שר-מלחש בטונו המחוספס. השיר נקרא "פריז", וסוף סוף יש ללב מוסיקה. לא רק דיקלום מלוחשש על רקע צלילים. לא ממש להיט. אבל מנגינה קטנה ויפה, ומי שחיפש אצל לב קצת סטייל ליאונרד כהן,
אוספי "בסט אופ" הם בדרך כלל מחזור צפוי של שירים שעשו הרבה סיבובים על הפטיפון והקומפקט וגם בהופעות. לא משהו לריגושים חדשים. מה שכן מרגש בדיסק הראשון מהאוסף הכפול הוא "מי אוהב אותך יותר ממני", שארקדי הקליט לכבוד האוסף, שמזכיר את השיר
הכול מתחיל ומסתיים בצורך הנואש והמוכר באהבה. אפרת גוש מנסה להכניס אותנו לנבכי האובססיה הזו. מה קורה לה כשהוא בא. מה אסור לה לומר. ואיך שהיא נהיית מרוקנת. אולי יום אחד הוא יצליח לראות מה שהיא באמת. גוש היא זמרת
"עד הסיבוב הבא, עד האהוב הבא, אסתובב לי כאן בעולם" צ’רכי מסתובבת סביב נושא האהבה, מחפשת את קסמה, מקוננת על סופה, מבקשת להאריכה כי "עוד לא ספרתי לך את כול הריסים/ עוד לא מיינתי את אור עיניך לפי צבעים". בשיר המצוין
מי מתגעגע לפסטיבלי הזמר של פעם? – שיקום. ערוץ הרייטינג, הבהלה לפסטיבלים, גם פולחן הכוכב נולד, הולידו עוד פסטיבל. למה לא? בגלל הסיבות הנ"ל. למה כן? נוספו עוד תשעה שירים, חלקם לא רעים. אני לא שונא אף אחד מהתשעה. גבסו
"הנר רועד ודועך, הים עולה על גדותיו". המילים מתוך "חמלה", לחן של ארקדי דוכין, עיבוד של פיטר רוט. הבריטון של איינשטיין משדר תחושת שבר וכאב. הימים – קורעים, הלילות קרים, התחושה – לבד. ב"אנה ואנה", זהו הבנאדם שאיבד יכולת לשפוט
בדואט הראשון באלבום "להתראות מתוק", עם האח שלומי, יש הרגשה שהם התאימו קול לקול. מזהים את הדמיון בטונים. אחרי הכול, אח ואחות המה. שאלה של גנים. אבל לאה ושלומי מעולם לא היו בראש סגנוני אחד כמו באלבום הדואטים הזה שהוא
זהבה בן מסלסלת שירים הכי מוכרים מהשירון הישראלי, שירים שקשה להרוג . ראובן פינטו שהפיק מוסיקלית, תפר להם בגדים חדשים. זהבה מתאימה כל שיר לסגנונה, מנעד קולי מרשים, אבל זהבה אינה מעוניינת בפרשנות. מעניקה לשיר יופי מחודש, לא מהות אישית, לא
אלברשטיין מתבוננת בסיטואציות מקומיות, סיפורים קטנים "מהחיים", אנשים בשולי החברה, חלקם על רקע החצר האחורית של תל-אביב. ב"מוצאי חג" שרה חווה בטון נוגה על אנשים בסוף יום בחוף הקאונטרי כשהם חוזרים למכוניותיהם, צועדים "מקודש לחול, מחופש לעול". שיר ציני? הטון
"אם היית יכולה לעזור/ שתי ידיים מושטות אלייך/אם הייתי יכולה להיות לך/מגדלור באפילה, קרן אור אחות קטנה/בואי" "מגדלור" אומר חרדות של אמא. את השיר ירקדו בכול מועדון. קרני בחרה לקחת את החרדות אל רצפת הריקודים. גם בדאנס אפשר להעביר מסר
גם הזמרים שהגיעו למרכז ענב בת"א לשיר דואטים עשו את זה מאהבה לאיש. זמר נטול יומרות, קול מחוספס וחם, הגשה נכונה של שיר. הבעיה היא שאושיק נתקע אי-שם במחוזות השבעים עם מיטב השירים שהלחין לו נפתלי אלטר. ממשיך להתרפק על
בוסקילה, יליד אופקים, בוגר נתיבות, הוא אולי היורש של זוהר ארגוב. מי שגילה אותו – גילה אוצר. אני רחוק מלהתלהב מהטקסטים שתפר לו מיכאל וקנין שחרז על האהבה, סוג של קונפקציות. ("הלב שלי אומר זה ייגמר עצוב/אבל אני בסוף אליה
צריכים לקחת נשימות עמוקות של חמצן כדי לזרום עם הסערה הרגשית שלה. ריטה מחפשת אהבה כחמצן לנשימה. בשיר "לאלף נמר " היא שרה: "ואיתו אני נושמת הכי עמוק שאני יכולה", וכשריטה שרה, אתה מרגיש שהיא גם רוקדת. רוצה להעניק לשיר
אני מבין את ההיגיון: בשלב שבו הקריירה שלה נוסקת במפתיע מעלה, עטרי אינה יכולה ללכת על "עוד" דיסק. היא פנתה ישר לבעלי המקצוע. רשימה חלקית: יצחק קלפטר, לאה שבת, שלמה ארצי, קורין אלאל, נחמה-קליסקי, קובי אוז, מאיר גולדברג. ארבעה שירים
זה אולי התיעוד המרגש ביותר מ"קלסיקה אחרת", סדרת האירוח של הפילהרמונית, שחטאה לעיתים בגישה פופוליסטית, לא אקלקטית. המקרה של דוד ד’אור שונה ולא רק בזכות הקונטרה טנור המופלא שלו, אלא בזכות העיבודים של רפי קדישזון, שלקח את הערב בזה לשיאים.
יש לו מנעד קולי טוב, טון נעים ומלטף, והוא שר מה שנקרא "מהלב". מצד שני, יוסי אזולאי חוזר על שגיאות שמאפיינות רבים מזמרי הזא’נר הנקרא "ים תיכוני". החיים מתחלקים לשנים: שירי חאפלה ושירי אהבה עצובים. אזולאי גם נופל גם למלכודת
מוש שר בשיר "בן אדם" כמטיף בשער שמבכה את שברו של החלום שכול-כך האמנו בו. ("אם רק נעיז להסתכל טוב בעיניים" או "מתי נהיה אחד?") האם זה מה שחשקה נפשו של מוש – שנהייה כולנו יחד? על איזה חלום הוא
"היא תיסע לארץ אחרת/פינה שהשמש אוהבת יותר" (מתוך "בד השמלה") פעם קורין אלאל שרה "אין לי ארץ אחרת". היום היא שרה על נסיעה לארץ אחרת. בשיר של מאיר גולדברג, הטון שלה מיוסר משהו. המבנה המלודי מורכב. העיבוד מיוחד, עם צליל
אחרי הקטע ה-16, (דיסק של 63 דקות) אני רושם: מומי לוי הוא הישראלי הראשון שעשה מוסיקה שחורה בעברית. הפתיחה שמזמינה לרחבת הריקודים. שתיים וחצי דקות של "תרימו ידיים ותגידו לי היי היי". זה המתאבן. בסיס היציאה של לוי – המוסיקה
