Unbelievable
לוקחים את זמרת הפופ הכי חמה בגרמניה ומנסים לעשות ממנה מלכת סול גרובית שחורה. עובד לא רע. קונור גדלה על מוסיקה שחורה משחר ילדותה. והנה, גם WCLEF JEAN היוצר הכי מבוקש בתחום, נמצא באלבום וגם דיאנה וורן מי שכתבה לטוני
לוקחים את זמרת הפופ הכי חמה בגרמניה ומנסים לעשות ממנה מלכת סול גרובית שחורה. עובד לא רע. קונור גדלה על מוסיקה שחורה משחר ילדותה. והנה, גם WCLEF JEAN היוצר הכי מבוקש בתחום, נמצא באלבום וגם דיאנה וורן מי שכתבה לטוני
הקלילות הנסבלת או הבלתי נסבלת של הפופ הבריטי השחור, המיוצר ע"י עלמות חן שיש להן את זה ושיש להן מפיקים. "פריק לייק מי", "ראונד ראונד" בסטייל השישים, בלדת סלואו יפה כ"סטרונגר" בהפקה אלקטרונית וגרסה ככה ל"שייפ אופ מיי הרט" של
ההרכב הזה עולה מהאוב. 20 שנה אחרי שדונאלד פייגן וולטר סגרו מאחוריהם את דלת האולפנים (ב"גאוצ’ו") הם חוזרים עם המתכונת המקורית בחיבור המילים והמוסיקה, הצבע הקולי, השימוש בהרמוניות ובמיקצבים. לא היפ הופ, לא דיסקו, לא ג’אז, אלא פאנקיות מיוחדת להם.
אסופת להיטים שסטינג הקליט חי באיטליה (ב – 11 בספטמבר!) כבר ב"שביר" מסתמנת המגמה: עדינות בעיבוד, בהרמוניה, בביצוע. פסנתר שנוגע, צ’לו שמלטף, חצוצרה שמכניסה לאווירה, מקהלה שמזמרת חרישית. ככה זה ב"אלף שנים". סטינג מתרחק מטרנדים. הוא מעדיף העיבוד הנכון, אוריינטציית
הסוגריים אינם טעות. זה השם או ה"לא-שם" שבחרה החבורה האיסלנדית. גם הקטעים – נטולי שמות. האלבום השלישי של "סיגור רוס" ביזארי, אפוף מסתורין יותר מקודמיו. יונסי בריגיסון שרה במה שהלהקה מכנה "הופלנדיש" שזה ג’יבריש באיסלנדית אנגלית. "סיגור רוס" מעוניינים בקונטקסט
האלבום של החבורה משפילד מסתורי, רומנטי, אירוני, אינטליגנטי, רגשני. נראה שהיום הם יוצרים שלא מחפשים הצלחות אינסטנט. אני מדבר על WEEDS הפותח שהוא הימנון הערצה לאומללי נפש. נוגע ומגיע הוא גם "הלילה בו מיני טימפרלי מתה" וגם "הציפורים בגנך" סטייל
כשהיא שרה את הסלואו "תן לי ללכת, אתה גונב את נשמתי", פיית’ ממריאה אל שיאי הרגש. זמרת סטייל פופ קאונטרי, מלודרמטית, אמיתית, ויש לה צרור להיטים מרשBreath כמו היותר רוק קאונטרי ומצד שני "שם תהיה" האירוויזיוני ו"הדרך שאתה אוהב אותי"
הספייס גירלס מתפצלות בהצלחה יתרה. גם אחרונת מוציאות אלבומי הסולו מפתיעה: לא רק שהיא יודעת לשיר סולו, היא גם ידעה ללכת על בטוח. שום אקספרימנטים. אם הפקה, אז גלידת שמנת. כל קטע כמעט נשמע מוכר בלי שהכרת אותו. מלודיה, עיבוד
הגדירו את קולה כ"נרקוטי" וגם "היפנוטי". מה שבטוח: כל מי שישמע את הקול וההבעה של סנדובל, יוצאת להקת "מאזי סטאר", לא יעבור לסדר היום. היא מיוחדת. הטונים שיוצאים עייפים ומלנכוליים משהו, נונשאלאנטיים, כאילו היא חווה את סיפורי השירים האינטימים בחדרה
את הקו של וליאמס מכנים "אדאלט פופ", לא מוסיקת טינאייג’רס לא "אמצע הדרך" אלא פופ בוגר. רובי ויליאמס מחפש את הקהל שלא מנשק את תצלומיו. באלבומו החמישי מנסה רובי להיכנס לליגת העל של הז’אנר הזה, לצד זמר כפיל קולינס. גיטרות
משב רוח נוסטלגי מנשב מהשיר הראשון "ספטמבר גראס". זה אותו הטון שריגש לפני 30 שנה. לקראת השישים שלו, טיילור לא ממהר לשומקום. שר ברגישות טיפוסית, בקווי מתאר מוכרים. רומנטי להפליא ב-MEAN OLD MAN. ממשיך לייחל לשלום ב"בלפסט לבוסטון" בעיבוד יפה
31הגדולים שלה מ-1987 ועוד שניים חדשים. מי שייקח את הסי.די או את הדי.ווי.די – ההבדלים לא משמעותיים. מ"איי שוד בי סו לאקי", "הלוקומושן" ועד "קאנט גט יו אאוט אופ מיי הד", "בטר דה דוויל יו נו". ו"סלואו". קיילי היא הדאנס,
כל הקדושות כבר לא ביחד, אחרי כל הסקנדלים, אבל מהגל הגדול שעשו בארבע שנים נותר שובל ארוך של להיטי ענק "פיור שורס", "נוור אוור", "בלאק קופי", "אנדר דה ברידג’", "בוטי קול". יש עוד. האשראי ינתן למפיקים נלי הופר, קמרון מקווי
פול הרמן, מטי בנברוק, דייב נלי וטי ווגט, עושים תערובות מרתקות של סגנונות בעיבודים יצירתיים ועם טאץ’ מודרני. כל דבר בא בחשבון, פופ נוסח דפש מוד ועד דראם-אנד-בייס בקטע הנקרא "5 לפני 9" ואמביינט ב"ביוטיפול" ועיבוד מבריק לפסנתר ומיתרים בקטע
לא יהיה מוגזם להגיד: נכבשתי בקסם המוסיקה של החבורה הווולשית הזו. איך לא שמענו על ההרכב הזה? העובדה שחברת מוסיקה כ"מרקיורי" ניתקה איתה חוזה, מראה שיש כאן אולי בעיה מסחרית. בדפי הביוגרפיה מציינים שבעבר הם עשו הרבה מוסיקה פסיכודלית. כאן
1972 היא השנה שג’וש נולד בנברסקה, והאלבום הוא מסע אל הימים ההם. שיר הנושא "1972" מאזכר את "האם זה מאוחר" של קרול קינג. האם זה מאוחר לחזור לשנים ההן? השירים הבאים המאוד מלודיים מגלים, כי לראוז יש כול הנתונים לעשות
אחרי 20 שנות פעילות ו-9 אלבומים, קיבלנו מדפש מוד את הבסיס המוכר, אבל הרבה יותר אמוציונאלי ומעובד מיוחד. דייב גאהן שר "המשך לחלום"…"האם את יכול לחוש מעט אהבה". השירים של מרטין גור עוסקים בנושאים ממחנק האהבה ועד התמכרות לסמים, בעיבודי אלקטרונים מצויינים.
תמיד הייתה לי הרגשה שסטיוארט הוא יותר זמר בלדות מאשר רוקיסט. הנה ההוכחה: הוא לקח את הקצפת של הקצפת מספר השירים האמריקנים, סטנדרטים אחד-אחד, והעניק להם טיפול מעודן ומלטף בקול הצרדרד. הזמר הסקוטי בן ה-60 מאוהב בשירים הישנים, והוא שר
וילאמס רוצה להיות גם פרנק סינטרה. בקטע אחד "זו היתה שנה טובה ביותר", פרנקי משתלב בקולאז’, ומזדקרים ההבדלים. ויליאמס לא שייך לליגה הזו. אין לו ה"פרייזינג", תחושת הקצב של סינטרה, אבל יש לו כשרון לקאברים לסטנדרטים שיוצאים אצלו חמאת סווינג
התפוח מתחיל להתגלגל רחוק מן העץ? אני לא בטוח. אבא איגלזיאס יכול להתגאות באיגלזיאס ג’וניור. חושיו המסחריים הם מהסוג שעזרו לחוליו למכור 100 מליוני אלבומים. הסופרסטאר הלטיני בחר לאלבומו השלישי שלו באנגלית (פרט לשיר אחד) צליל גיטרות חשמליות מאוד פריך,
אני שומע "כול אחד אוהב סוף" בפתיחה וקובע: אורזאבאל וסמית מתגעגעים נואשות לביטלס ולפופ במתכוניו הסיקסטיים. זה הראשון של "טירס פור פירס" כצמד מאז 1989 הוא יצא בספטמבר 2004, (אורזאבאל הוציא אלבום לבדו תחת השם "טירס פור פירס"