מרץ ב12, 2006

לפני שאמרת

איריס ועופר ממזגים ג’אז עם מסגרת של אווירה ומלודיה. איריס שרה מפרספקטיבה, שזה אומר מעין ילדותיות מבוגרת ב"משחקים של אור וצל". החוכמה לפעמים לא שיר את הטקסט, אלא "לידו". הגבוהים שלה לעיתים צורמניים טיפה. הקטע האהוב עלי הוא "ענה לי"

הרוק הישראלי של ה-80

נוסטלגיקן חסר תקנה כמוני מתגעגע גם לקולנוע דן של שנות השמונים, ופתאום, כששומעים את האוסף, מתברר שהחבר’ה דאז חיקו את הסצינה הלונדונית בעברית ובגדול, והיו גם דברים מקוריים. קחו את "הבא הוא אמיתי" של מינימאל קומפקט או את "שינוי" של

השמש, הרוח, השד והים

איתי בלטר שר נמוך, סיפורים אפלים כאלה, אירוניה קלילה, צחוק מריר. המציאות העגמומית שלו באהבה ("קניתי לך פרח אדום/ בדרך אלייך אכלתי אותו" או: "עד עכשיו היית אלי כול-כך טובה/ ועכשיו את מרגישה את הסוף קרב ובא"), המציאות היאפית המקומית

פארקינג קומפלטו

ליבו של דיוויד ברוזה נמצא חזק בספרד. זה לא רק הלב. זה גם הגוף, הנשמה. זה המבטא, הטמפרמנט והקצב,  וגם הלחנים שנטועים באדמת הפלמנקו על סגנונותיו וניביו. הטרובדור הישראלי שר "הייתי כאן", Estuve Aqui, לפי פבלו גררו ("כאוקיינוס חסר גלים,

"הביתה לחזור"

כשהיא מסלסלת את "זמר שלוש התשובות" של אלתרמן ולבנון זה טון מלנכולי גבוה, נטול מניירה, שמוסיף לשיר. מצד שני, לפעמים חסרה פרשנות משלה לשירים, ולא תמיד הגיית המילים נקיה. אבל ככלל, זה אלבום גירסאות כיסוי מרגש. אהבתי את זהבה בל"על

האוסף

מה המשותף בין "הניחי" הפופי והמחניף ובין "אש" הרוקי?  מה הקשר בין הטון הסולידי-רומנטי של "חוץ ממך כלום" ו"אין כמוה" והרוק הדרמטי של "קר שם בחוץ"?  דוגמאות להחנפה: "תפוחים ותמרים" המתפזם כשנסון רומנטי, הפסנתר הקלאסי של "על הגשר הישן" או

קונגו בלו

שושנה לפי סנדרסון היא בחורה סנטימנטלית, שמצליחה להתחמק משיחה אינטלקטואלית ומאוד לא צפויה, אפילו "מובילה אל הגרדום עם חיוך רחב אדום". למה שושנה? פתרונים לסנדרסון, "שושנה" היא סימפטום ליצירה העכשווית המדשדשת של סנדרסון.  סנדרסון שיתף בהפקה החדשה את איש  "איזבו", רן

דידי שחר

רומנטי. אינטימי. אקוסטי. שירים של מסתכל על עצמו מהצד. שירים שהם סיפור. הוא שר על אחד שמפתח דימוי נחות ("לסגת") בטון מתקתק-מלנכולי. לא ממש כאב. המוסיקה צנועה, לא בדיוק "זמר" אלא יותר של מי שמספר את תחושותיו באמצעות מנגינה. "שתיים עשרה

את האישה שלי

 אהוד מנור ז"ל היה נותן לכספי ציון גבוה על הטקסט הזה: "והיום במלוא כוחו/ מפיח געגוע שנלכד/ בקצה מבט עיניך/ חיוכך סמוי ומעורר/ פרוש כרשת/ על גופי המתפרץ/ שבוי בסערה". ואללה, כספי. זו אינה פזמונאות. זו שירה מהסוג הצרוף. נגינת

המיטב

אוספים הם המצאה מסחרית של חברות המוסיקה.  עורכים לקט ממצה מכול התקליטים/דיסקים של היוצר זמר, אלא שבדרך כלל מה שנקרא "דה בסט אופ" בלעז, אלה הלהיטים הקליטים, בהנחה שבחנות ישלמו רק על שירים מוכרים, לא על שירים שלא מכירים. מבחינה

המיטב

אחרי מסע מוסיקלי של 35  שירים, ו-150 דקות,  אפשר לומר: ראינו לה בעיניים, הקשבנו לה ללב. הרגשנו את הבטן שלה. התעצבנו ושמחנו איתה. מתאבנים: "געגוע" ו"לוליטה", שממשיכים להעביר צמרורים. אחר-כך מגיע "לך תתרגל איתה" הקליל ו"רואה ל בעיניים" הדרמטי והטעון, גם