פיור אייריש מיוסיק. זה הדבר האמיתי. המוסיקה של הצ’יפטיינס שנפתחת בריקוד "הרבה טיפות של ברנדי", נבנית על חמת החלילים של פדי מולוני. שמחת חיים פרובינציאלית, פיוט ואווירת הנופים הקלטיים. כינור, בודראן ומשרוקית. זה אולי האלבום האינסטרומנטלי הכי השראתי שהחבורה הוציאה.
דיסק ראשון לזמרת האתיופית, ג’יג’י, ולפי הרעש, מדובר בתגלית שהשקיעו בה הרבה. ביל לאסוול שהפיק הזמין לאולפן קליברים כהרבי הנקוק, וויין שורטר, פרעה סנדרס, הנרי ת’רדאגיל. האמהרית היא מכשול לא גדול, במיוחד לאור התרגום בעטיפה הפנימית, אבל ה"תרגום האוניברסלי" הוא
הואלס בפתיחה מטעה. "זובי לה מוש" מראה למעשה את הכיוון האמיתי של החבורה הצרפתית הגועשת שיוצאת עם אוסף 20 שירים. פעם ראו בחבורתם של מליון, אלג’יראי במוצאו וקאנאבז חבורת פאנק צרפתית. היום האוסף הזה נשמע לי משהו בין קלאב דאנס,
אחרי דולצ’ה פונטס, לא האמנתי שאפשר למצוא בפורטוגל זמרת פאדו גדולה ממנה. טעיתי. ברנקו היא בת שלושים, ויש לה קול דק, צלול וחודר שמתרגם תחושות כסייסמוגרף רגשי. הטונים מביעים עצב, אבל זו אינה מלנכוליה קודרת. לא פאטאלית. אלא אינטימיות יפה.
לשמוע את "וולרה" ו"גרנדה" ו"קלינקה" ו"גשר על מים סוערים" באקפלה פורטוגזית. האוריינטציה של שלוש האחיות הברזילאיות שמוכרות דיסקים בהיסטריה היא אמנם שירת אקפלה, ובכל זאת, כלים בודדים משתלבים בצימצום הכי נכון למוסיקת עולם יחידה בסוגה. איזה יופי. 15 שירים שהאחיות
הוא לא כהן ולא מלך רגאיי, אבל הוא אגדה בחייו. קוראים לו וינסטון רודני או ברנינג ספר. 75 דקות של הופעה בפסטיבל השוויצרי אומרים כמעט הכל על האיש ועל סגנונו. מחבר את הסקה ואת הדאב לשמחת החיים מאוד מחניפה, בלי
הזמר-גיטריסט, הנרי סלבדור, הלך לעולמו בגיל 90 פלוס כשהוא בשיאו. בן 90 כשהוא בשיאו? לא נסחפנו. האמריקנים מתיייחסים אליו כאל אחד מאבות בוסה נובה, למרות שהוא חי ופעל והתפרסם בצרפת. לוקח שנסון, ג’אז ובוסה ועושה מזה סגנון מרגש משלו. ההקלטה נערכה
אוסף בעטיפה אטרקטיווית ממטבחו של מורד מזוז המוכר בפריז כ"מומו", אלז’יראי במקור, שמוציא "ערבסק" שני, מסע מוסיקלי שעובר דרך פריז, מרקש ולונדון ומציע מבחר סלטים ים תיכוניים מג’ה וובל וראשיד טאהה דרך סטפן מלכה, עומר פארוק טקבילק, נטאשה אטלס ואנדראה
אם טבלה – זה זקיר חוסיין. כמה פריך זה נשמע אצלו. חוסיין הוא ממשיכו של אביו, אוסטאד אלאראקה, גדול נגני הטבלה ממחוז פנג’אב, משם באה ההשראה והלימוד. וכאן בליווי טנפורה, מתחולל מיפגן של וירטואוזיות, של נגן טבלה שמעולם לא הסתפק
אסמה רדזפובה שמה, זמרת מקדונית צועניה, מכנים אותה הדיווה של הבלקן, מלכת הצוענים. ילידת בסוטו אוריזרי, כפר ליד סקופיה, בו צילם אמיר קוסטריצה את סרטו הנודע "שעת הצוענים". ממלאת בקלות את האולימפיה בפריס. שגרירת התרבות הצוענית המקדונית שהופיעה כאן לפני
פאדי מאלוני הביא את הטרדישן הקלטי לעולם הגדול עוד לפני 40 שנה. איך הצ’יפטינס בלטו מול להקות איריות אחרות? הם ידעו להתחבר לכוכבים הנכונים. ברשימה שינייד אוקונור, הקורס, ואן מוריסון, סטינג, אלביס קוסטלו והרולינג סטונס. תמצית הטרדישן נמצאת ב –
אניה היא סוג של אמביינט ניו-אייג’י. קולה הדק נעטף באווירה ריחופית. הצוות הקבוע שלה עם המפיק ניק ראיין מצא את הנוסחה שמלווה אותה בכל אלבומיה הקודמים. יש בזה רומנטיקה, מלנכוליה, משהו מהשירה ההרמונית הכמו גותית נוצרית TEMPUS ERNUM וכמו בהרבה
הדיווה היחפה מכף ורדה ממשיכה להוציא מוסיקת "מורנה" מכניעה. זה דיסק שכמעט כול שיר בו מחלחל במהירות. במיקס שלה נכנסים הפאדו הפורטוגזי, קצב אפרו-קריבי, הצ’ורו והסמבה הברזילאים. עם חומרים כאלה קשה לפספס. חוץ מזה הקול הזה מגיע מהמקום הכי עמוק
היא אנגליה ממוצא הודי, ספגה את תרבות הטמילים מסרילנקה ומייצרת תערובת של בלוז, פופ, ג’אז, אפרו ומוסיקה הודית קלאסית. התמהיל הזה הוליד סוג של פיוז’ן קצבי עם נגיעות אלקטרוניות, טריפ הופ אתני, אם מחפשים בכוח הגדרה. השיר הנושא את שם
תן להם במרוקאית, תן להם ביוונית, תן להם בערבית. הכול הולך ובדאנס. בנות "חמסה" פותחות בגרסה מרוקאית ל"אתה חייב למות עלי", סרטאב הטורקית ממשיכה בזוכה האירוויזיון – "בכל דרך שאלך", ואז מגיעים הדאנס התורכי של פרנק קיי – "עזאר עזאר"
אחרי "ערבסק" שהזניק את הקריירה שלה, (אלבום זהב ב-25 מדינות, כ-200 קונצרטים), יוצאת בירקין עם משהו הרפקתני נוסף: דואטים עם מבחר זמרים כבקשתה, חלקם באנגלית, חלקם בצרפתית. JE M’APPELLE JANE היא שרה בחיוך עם הזמר מיקי (D3) ויש לה פלירט
זו ההצדעה של יוסו נ’דור למוסיקה הסופית שעומדת בבסיס אמונתו האיסלמית. הדיסק הוקלט לפני כחמש שנים בקהיר ובסנגל, אולם יציאתו עוכבה על רקע הטרור האיסלמי, ובמיוחד אסון ה-11 בספטמבר. נ’דור, מלך הפופ הסנגלי ומהבולטים בסצינת הוורלד מיוסיק מנסה לשזור דיאלקטים
המשך ל"אפ אין פליימס" הקודם של היוצר דן סנייתס (Snaith) המקליט גם תחת השם "מניטובה". תערובת מפולפלת של רוק פסיכודלי, טכנו, פרי ג’אז, ולמעשה כול מה שנכנס תחת ההגדרה של פיוז’ן רב סגנוני. קשה לתא במילים את ההתרחשויות המוסיקליות בדיסק הזה.
