הזעם הוא המסר. רע בחיים, החיים לחוצים, הולכים נגד הזרם, נמאס לחכות, אבל יש מקרופון, והוא מה שנותן את הכוח האמיתי, לא התעודה האקדמית שקיבלת אחרי 4 שנות לימודים. הסינגל הראשון של "אמסטפ" (מתוך אי.פי של חמישהשירים שיצא בקרוב) מצטיין
אוהבת ושונאת אותו. היא שרה בקול חדגוני, מסוקסס ונעים. הפתיחה הזכירה לי עיבוד של להיט מאת גרייס ג'ונס. כמעט פלגיאט. ההמשך דאנס רך, מקצב אווירה. נעים וחמים. דפנה (ניהלה בעבר את ה"פינגווין", קפה "סוזאנה", דאנס בר "לילה") מנסה לתחקר את
גרין ממשיך במסע החזרה אל הבלוז הישן. שום אקספרימנטים, שום פיוז'נים. גם לא חזרה לפליטווד מאק. חלק מהקטעים נכתבו ע"י חברי ספלינטר, פיטר סטראוד, ניגל ווטסון ורוג'ר קוטין. גרין מחובר להרכב מקצועי, לא עושה שום מאמצים להחניף לאוזן. בחלקים של