נחמד לגלות שיש להקות ששומרות נאמנות לפופ טוב, לא-מדי-שקוף. אלבום שלישי ללהקה הגיטרות הבריטית, עם הסולן גבה-הקול, סקוט מוריס. ברצועה השישית "טייגר לילי" שומעים את ההרמוניה סטייל האחים אברלי. אבל האלבום מאוד מגוון, "זורו" היותר נסיוני שונה מ"מאדסלייד" שהוא בריט-פופ
"דה גרייט איסטרן" הוא בית מחסה להומלסים בגלזגו, עירם של חברי הלהקה, ובאלבום השלישי שלה, מגישה החבורה 10 שירים על החיים של אותם אנשים שכוחי אל, תוצאה של ילדות קשה, אנשים שאיבדו צלם. השירים מעובדים לפופ מלודי מתוזמר, של דייב
סטפן גרפלי הוא תירוץ לדיסק מרגש של מבחר מנות, חלקן גורמה, שהכנר הצרפתי מגיש. גם גרפלי נמצא כאן, גם ג'ורג' גרשווין, ודג'אנגו ריינהרדט בקטע נדיר ביופיו שנקרא "ניואייג'ס" כשבגיטרה פורט בירלי לאגרן, שפעם ניגן בארץ, ובקונטרה/דאבל בס אורסטד פדרסן. העיבוד
אומרים שהוא הענק הבא. קרטר הוא הרפתקן שמפעיל בס סקסופון כדי לנגן בטון של ברווזון את NUAGES של ריינהרדט, אבל זה רק מתאבן. בקטעים הבאים זה טנור וגם סופרן. מה לקרטר ולריינהרדט הגיטריסט הצועני. שאלה טובה. מקורות ההשראה בלתי נדלים.
וכבר חשבנו שאנחנו הולכים לקבל את תקליט חייה, אבל גם לואי להב הגדול לא ממש עזר לגל להגיע לזה, אבל גל תמיד נמצאת ליד. וזה קורה כבר ב"ראש השנה שלך" לפי צרוייה להב ללחנו של שלמה ארצי. הלמות התופים, נפח
לא פשוט להבין-לנתח מה החזיר את שושן-שרי-פוקס לאור הזרקורים בגדול. גם הדור שלא ידע אותם, בשיא פריחתם לפני שלושים שנה, זיכה אותם באהבה, כזו שהם לא ידעו כאשר הלהיטים האלה הושמעו אז נונסטופ ברדיו. הצירוף עם כול להיטי הפופ-רוק-דיסקו-קאברים, התברר
