לינקין פארק פוגשת את טורי איימוס, הגדיר מישהו את אוונאסנס. הצירוף היפהפה בין גיטרות דיסטרשוניות לשירים מלודיים הוא סימן זיהוי אחד. אבל זה מעט מדי. אני שומע בחדש סוג של אופרה סטייל וגנר המוגש בתזמור ענק. חמישייה מארקנסס שעושה מלודרמת
על הדיסק מציינים שהוא מכר הכי הרבה דיסקים בארה"ב בין 2001 ו-2002. כששומעים את הטון, כששומעים את השירים, מבינים למה. ואפשר להתחיל בשאלה: איך בחור בן 22 יכול לשיר כול-כך מלודרמטי בבריטון נוטף רגש, ואני מתאפק לא לומר שמלצי. עד
הדיסק של "הבילויים" נשמע כמו התפרצות של יוצרים רוויי השפעות וטעוני אנרגיה העולים בדהרה על אוטוסטרדה מוסיקת העולם, אבל בלי לדעת איפה יעצרו. נועם ענבר, ימי וסלר, שלומי כרובי לביא ומאיה דוניץ נשמעים כמי שחותרים לקברט ססגוני, יוצאים לסיבוב שמתחיל
