אוקטובר ב31, 2006

אני כבר לא זוכר

מה הוא לא זוכר בדיוק? את הפרצוף שלה כשהיא דפקה לו בדלת. נו, טוב. יש סיבות. הבנאדם "התמלא ריקנות" והראש שלו "הסתובב שלוש מאות שישים מעלות", נזרק לדימיון "במסווה של בדידות" (?) אכל מקופסא והשולחן התנדנד, אז פלא שהיא נראתה

המתוקות האחרונות

הבנאדם טוען שאהבה זה פאסה. רק האהבות הראשונות שלו היו מתוקות. היום הולך על זיונים, לא זוכר אפילו איך קוראים לה, כולו לעג לטימטום שלה. מה פתאום היא מבקשת ממנו משכב עם בגדים. שרק לא תשרוט לו את הדרדס. נו,

רגע לפני

בואו נקפיא תמונת מצב: רוטבליט עשה את זה ורשם מה שהתרחש רגע לפני. מה ראה? בחור עם גיטרה והתמונה של צ'ה גווארה ששר שיר לשלום, איש שאמר שהוא יוצא לרגע קט אל החנות שמעבר לפינה, קשיש שפסע עם התרופות מקופת

מודה

ארז אלגרבלי יסתפק בטיפת שמיים, בארגון הבית ודי לו שהראש מסודר כדי לשיר הלל והודיה על פרח לבן בשדה קוצים, על אור כוכב בשמים שחורים. ושיש לו מקום בין אלפי אנשים. צלחתי איכשהו את הפלסף הזה. המוסיקה – פופ סווינגי

בתוך העצבות

חבר להקת הבידור "פרוזאק" מנסה נתיב חדש – מוסיקלי. לפי דפי הביוגרפיה, הוא גמר מוסיקה בלא פחות מאשר ברקלי. לא שזה מעלה רף ציפיות, אבל לפחות הוא יכול להציג תעודות שיש לו מה לחפש בתחום הזה. הוא קיבץ סביבו שורה

דילוג לתוכן