דצמבר ב21, 2006

לני

רוק ישן מתחבר עם רוק גיטרות כבד. זה פחות או יותר לני קרביץ. אבל זה לא רק זה: תמיד זיהו במוסיקה שלו השפעות רבות, עד שלפעמים נדמה היה לך שהוא פלגיאטור. והוא לא. האלבום הזה, עם האוריינטציה הרטרוספקטיבית כבר נשמע

אי השושנים הלבנות

נאטאלי אימבורליה ממשיכה מאותה נקודה בה היא נסקה לשיאי הפופולאריות עם TORN ששיצא 4 שנים לפני האלבום הזה. פול ליאונרד, מכותבי השירים של מדונה, נמצא כאן בכמה שירים. הקטע הפותח, "אותו היום", מתקרב לאיכות של TORN. מבחינת המטענים הדרמטיים שבו.

פרשים

אני אוהב את החיבור בין מני בגר לסטלה מאריס. נימוק בסיסי: בגר נולד להיות זמר מטאל. בעברית – זה כמעט נדיר למצוא זמר רוק מהסוג שלו (שאינו טראשי). בגר הוא זמר רגש, שמצליח לגרד עוצמות מהמקומות שנמצאים מתחת למיתרי הגרון.

70 השירים הגדולים של כל הזמנים

בועז שרעבי הוא מהזמרים שהקונצנזוס מחבק. אם שושנה היתה המלכה, הוא היה הנסיך. הוא זכה להרבה טפיחות שכם מהממסד התרבותי, ביניהם הצדעה של פסטיבל ישראל. שרעבי לא זוהה מעולם עם הזמר הנקרא "מזרחי" או "ים תיכוני", ועם זאת הוא ידע

לחץ פליי

"לחץ פליי" הוא החמישי של שון פ. דידי קומבס, טייקון היפ-הופ אמריקני (ראפר, מפיק, איש עסקים, המליאן הגדול בתחום) שידע לגייס שורה של סטארים וסופרסטארים לפרויקט: ג'יימי פוקס, כריסטינה אגילרה, בראנדי, נאס, טוויסטה, סי-לו, טימבאלאנד, מרי ג'יי בליג', אוואנט, מריו

ורד

סיפורם של שניים שהלכו לקוראת בכף היד, יען כי אהבו את אותה אחת (ורד) ורצו לדעת מה יקרה בסופו של דבר, ולמי תינתן האהבה הזו ע"י אותה אהובה. הסוף היה שהם החליטו לא להקריב את החברות המופלאה ביניהם. ורד –

"התמונה שממול"

"הצדק שלי גדול משלך/ הצדק שלך גורם מבוכה" שמואל קלוסקי כתב שיר שמנסה לתחקר את נקודת המבט של האינדיוידואל לגבי מהות הצדק. הכול יחסי בחיינו, וזה בטח לא חדש: אתה תמיד בטוח שהצדק שלך הוא הצדק שצריך להיראות, וקשה לך

מלאך

אריאל הורוביץ גייס את ג'קי לוי לשיר איתו "ראיתי את האור", במשמעות של אור לבן שבתוכו גוונים רבים, ובפרפרזה על המטפורה – זה הרצון להיות חיה וגם מלאך, לחוות את סוגי ההוויות. התחושה היא כי השניים שרים את זה בחברותא, בתחושה

לב

ג'נגו בענייני הבינו-בינה. משהו משתבש כרגיל בעניינים האלה. משהו כואב. אפשר להתגבר, לנצח את הכאב. בטח. איך? – "החלפתי לב", שר ג'נגו, ועכשיו בהתחלף הדבר הזה שמפמפם במרכז החזה, אפשר להגיד לה: מוטב שלא תחזרי עוד. משנה לב, משנה אהבה.

כל מה שיש בי

דואגים לתפור לקובי פרץ מלודראמות על-לא דראמות. אנחנו במדור ההתבכיינות בז'אנר המוסיקה הים-תיכונית. מילים: יופייה קדוש באופק הרחוק, רק איתה הדבש מתוק, ובכל זאת למרות היותה באופק הרחוק, דווקא אליו היא מאוד קרובה, מרגישה כל מה שיש בו. חבר'ה, די

עוץ

ואנחנו שוב בז'אנר שיר התמיהה-שאלה. במקום שאלות נוקבות, מתייפייפים בשאלות נדושות כמו – "היכן הפרח שאת סודו לא אדע" או: "היכן הגעגוע שאת קולו לא אשמע". את התשובות אולי נמצא בארץ עוץ. אולי. אין לי שום דבר נגד נאיביות, אבל אני

שלום לאמונות

החיבור בין מסיקה לפלס כבר מוצק. עבר ביניהן משהו טוב. הפעם – שיר על הפער בין אמונות לזיכרון. היא מנסה להשתחרר מאמונות רעות, מפחדים לא ברורים ומעדיפה להיאחז בזיכרון אחד מוצק שמגיע בסוף הקיץ. מתחיל בצליל פסנתר מינורי, עובר לאמירה

סודות

השאלה "כמה" שחוזרת לאורך השיר לא עוזרת להבין מה רוצה רובינשטיין. פעם אחת זה "כמה פעמים אפשר לרדת כדי לטפס חזרה", ובשורה אחרת זה כמה אפשר לשמור סוד בלי לספר אותו.  או: כמה מילים אפשר לומר בלי להתכוון לכלום. ובסוף

אל תפסיקי לחלום

נראה שלפרידמן היה משהו דחוף לומר. אבל דחוף לא תמיד מצליח להתחמק מהנדוש. טקסטים כאלה מייצרים כמו פופקורן. אלהים נתן לנו חיים יפים, אלא שהעולם הזה מלא בכאב ושכול, וכולנו, הנורא קטנים הולכים למות, אז אנא ממך (הוא פונה אליה)