מאי ב18, 2007

עוזי פוקס מהקאמבקיסטים הבולטים של שנות השישים-שבעים,  שר על הילדה הקטנה של פעם, זו שהתגוררה בחדר עם דלת ורודה ורקע כחול בבית שמותר בו הכל, והנה הימים חלפו והיא כבר לא אותה הילדה, קר לה בפנים והיא מתגעגעת לאותם הימים. 

הפתיחה – שילוב של צליל אלקטרוני וצליל גיטרה הוא מקדם פתיחה יפה. מה חבל ששיר זה לא רק עיבוד, לפחות במקרה של השיר הזה, שהוא בשלוש מילים – וידויו של הומו. הגוף בוער, הקול רוטט בניסיון לחשוף את הסוד ולצאת

שי נעוס מספר לנו שלמרות האבולוציה, לא הצלחנו להבין שומדבר על מהות חיינו. מעפר באנו ולעפר נשוב, שזה לא משהו שהיינו צריכים לחכות כדי לדעת דווקא מנעוס. גם ההצעה שהוא מציע – להרפות מלחפש את מהות החיים – כלומר לא להתפלסף

עדי מדנס סרקסטי, מחפש שינוי סדרי  עולם על רקע תסכוליו . "כשלדוגמנית יפול התחת ולדוגמן פחות יעמוד – אני ושכמוני נצא אל הרחוב לרקוד". ואללה.  ולגבי עצמו: "היו ימים שאמרו לי להחזיר חלקי גופי תמורת שלום עם עצמי". המשורר התכוון

אתה נעלם, ממשיך בחיפושים אחרי גורל אבוד,תלוי על חוט במציאות, אתה שחקן בסרט זר, כמו פרפר כבול ללא כנפיים. בלילות עושה אהבה עם הבדידות. ויש בשיר גם רומנטיקה זרה, אישה שחורה, מראה שבורה ורכבת לברלין.   ובואו נסיק כבר עכשיו

 נגמר הכוח, אומר פטרובר. נגמר הכוח לבעוט-למרוד-לשרוד-לבכות-לרעוד-לרצות עוד. מה קרה? אולי לפי הפואנטה תתבהר התמונה: "תסתכלי אלי/ אתן לך את חיי/ רק שובי אלי". והנה הסיבה לאפס הכוחות הזה. פטרובר והיהודים עושים מזה תבשיל רוק דרמטי. 5:54 דקות של זעקה