יוני ב11, 2007

שמעון בוסקילה הוא אחד היקירים של מה שנקרא "הז'אנר הים-תיכוני". מלודיסט אדיר, מסלסל בחסד. אבל גם הוא לא ממש דואג לרמת האמינות של החומרים שהוא בוחר. קחו את הקיטש הזה שסיפק לו יוסי גיספן. האוהב יפזר לה זר שושנים אדומות,

 רעיון יפה לעורר לחיים את הלהיט הותיק של יוסי אלפנט ז"ל. זילברשטיין עושה את זה בדינסוס פאנקי קל וחביב, שמוציא את המקור האלפנטי ההזוי משהו לאיוורור. אני לא נגד משבים מרעננים ביום קיץ חם, והגרסה באמת מחזירה אל שיר שקבע

אריק שר את תפילת הלב המתאהב. גם אם זה כבר מאוחר וגם אם הזמן עובר, שתזכור שיש לה מקום אצלו, אפילו אם היא ראתה את הסוף. עדיין ריחות גופה משכרים אותו. צליל צנוע של גיטרה אקוסטית. ליווי שלל מיתרים. מדבר

הנבחרת של כוכב נולד סגורה? אבל ברצינות: כמעט ששכחתי שאפשר לכתוב מלודיה יפה בפשטותה. את עילי בוטנר אני מכיר כגיטריסט נהדר, מלווה מופלא, אבל עד השיר הזה כמעט לא הייתי מודע לרגישות שלו כמלחין. והנה השיתוף הזה עם רן דנקר,

"לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה/ אבל יודעת משהו על העולם הזה"   אחרי שריטה עשתה מזה דרמה גדולה, וכולנו שאלנו – האם לכך התכוון המשורר, בא דורון שפר ומנסה להפוך את זה ליותר מונולוג אישי תיאטרלי, כשהוא

יש משהו קצת אחר, אפילו ראשוני כזה באיך שאפרת גוש שרה את השיר הזה. היא מנסה לגעת בחוויה הזו של להגיע/לגעת בספירות אחרות. "כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך". "ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור", "ורציתי לעלות גבוה לראות