זהו זאב נחמה ללא אתניקס. נו, הגיע הזמן לאיזה שינוי. השיר מדבר בין השאר על "מים כבדים" (כנראה לא בקונוטציות הגרעיניות של המילה) ואמנם אין ספק, שהמים הזורמים עכשיו באפיק של נחמה כבדים יותר, הצליל טעון יותר, הייתי אפילו אומר "אלטרנטיבי", ובטח
אלי לולאי ברגע של חשבון נפש וסיכום דרך: מה עשית עד עכשיו, לאן בורחים מכאן, האם לתור אחר הזכרונות, והאם לשנות את קוד המחשבות. לולאי עשה מזה רוק טעון היטב, מנגינה פשוטה מגיעה ונוגעת, קצב גיטרות מניע, עיטורי אלקטרוניקה משדרגים,
ובמסגרת סדרתנו החדשה – נשים בוכות בלילה, אנחנו מארחים את טובה גרטנר. ואם להתחיל בשורה התחתונה: לא נולדה הג'ניס ג'ופלין המקומית, אבל הכוונות רציניות. יש רגע מסוים או לא מסוים בחיים שרוצים למות. רגע כזה שגורם לך לרצות לא להיות,
הפער בין להיות אופטימית ופסימית במשבר יחסים/נטישה יכול להיות שאלה של תחושות או של החלטות. אלה כנראה החליטה: אני אופטימית, וכי הצד שכנגד הוא בבעיה. חוץ מזה – פסימיות – לא In, זה כבר לא עובד. אז עם טקסט כזה
געגועים מה הם? עניין כמותי/רכושני, ניתן למדידה – "תגיד לי / האם געגועי כולם שלך הם?" או שהם דומים למשהו כמו "להרגיש בארץ ילדותך … לרוץ עם רוח קיץ ללא פחד". החיבור הזה למחוזות הילדות – מצליח להגיד דברים על
"אדם לא עשוי מצמר גפן, דוקר לו בלב, הוא מדמם" בעז בנאי מסביר לנו למה יש כאב בעולם. יצא לו שיר כאב על רקע פריז בחורף, בנאדם שניטש ע"י העזר וקר לו ובודד ורע. הבנאדם כל כך מבואס שהוא
אם זה "סתם עוד יום שעובר", איזה בלגנים יתרחשו ביום קשה יותר? הנה רשימת הדברים של חיטמן לסתם יום שעובר – הכל תקוע ונמרח, החום ששובר, הראש שמתפוצץ, מתבלבל בין רע וטוב וגם צרות שמגיעות בלי הזמנה. נורא, לא? אבל
אוליי, אוליי לפאקו דה לוסיה על אלבום הפלמנקו הזה, סגנונו הטבעי, לרומבאס, לטנגוס (הפלמנקו טנגו שונה לחלוטין מהטנגו הארגנטינאי) לטיינטוס, בולריה. אומרים על דה לוסיה שתרומתו לפלמנקו הספרדי משתווה לתרומתו של אסטור פיאצולה לטנגו הארגנטינאי פאקו דה לוסיה הוא אחד
