אוקטובר ב27, 2007

אבודים.

דור דניאל משרבט על דור האבודים, על כאב שגובר ככל שממשיכים, על קסם שמחליף מקומות עם עצב. מה, מי מו? גל מבואסים חדש מגיע לחופינו? למה אנשים מבואסים? אנחנו לא הכי מקבלים תשובות. הטקסט די נמרח. עצב כמוטו, היעדר אור

את לא שמה

 לא נראה שקוואמי עבר טראומה, הוא אינו משתייך לעמותת גברים בוכים בלילה. נחמד לו לשיר בטריפ הופיות ג'אזית – שהיא (שמוקפת תמיד באלפי גברים) אינה סופרת אותו, לא שמה עליו, שר את זה בנונשלנטיות מחוייכת, שירה שלא הייתה עוברת את

אל תבקש סליחה

בשורה התחתונה – היא אוהבת אותו. נקודה. את זה אין בכוחה לשנות. אז מה הבעיה? הגעגועים למקומות – סיכה שקנה לה ב"תחנה גשומה של אגד" וגם "הצער שלו שבא עם זר פרגים שחור" ו"האהבה היא תינוק מיילל/ ורק בין ידיך

לחיות את החלום

יהלי סובול כתב על אביב שמתפרע עם קופסת צבעים, סגול שהיא אוהבת שמטפס על הקיר. מכתב אחרון שלה שזרוק על פסנתר בין חשבונות וספרי תוויים. שזה אומר מה? שזה עוד סתם חתיכת דף? הרי הלחן שכתב בן ארצי, הטון הנרגש שלו

אין סוף

איזו התרגשות, איזו דרמה. חשבתי שמאחורי שם כמו "תבלינים" מסתתר משהו מבודר, קליל וכייפי. והנה, שחר נהרי, הסולן של התבלינים מאילת מנסה בביצוע הזה לפתוח שערי שמיים ומגיע לקרשנדו בסיום השיר תוך שהוא זועק – "תבין שיש לך סיכוי להיות

העיניים של אמא

מתחיל צליל מיתרים יפה, שאחריו מגיע קצב קליל, קורטוב לטינו, רקיד ופריך, שאינו מבשר שמחה דווקא: הקול הנמוך והחמים והטיפה מסתורי של שרון מולדבי שר על שמש שחורה ששרפה אותו עד כלות ועל עיני אמא שאינן רואות. "מי ישחרר נשמות בעיניים, מי יעזור

צדק

לא מספיק להיות צודק. או כדברי השיר של לב ארי: "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר?" או: "אני צודק אבל נשארתי לבד" או: "איך עוברים עם הצדק הזה את החורף". צודק, ארז לב ארי. לא רק שהוא צודק, הוא

בשבילי

מה נשאר לה מהאהבה, מדמותו? הוא עזב בלי סיבה, השאיר מועקה, מתחילה מחדש בלי כוחות של ממש. תרשו לי להיאנח. לשאוף אוויר צח. כמה פעמים אפשר להתבכיין ככה בוריאציה כזו או אחרת? לפי הקומוניקט הדר עוזרי עשתה מסלול בכוכב נולד 3,

אחרי שאהב

 גפן כתב לה מילים דרמטיות: "אחרי שאהב/ שיכורה בלי לשתות/רציתי רק עוד". סינגל ראשון מאלבום חדש. התשנה ריטה את עורה? מי רוצה שריטה תשנה את עורה? גם יהונתן גפן לא הפך פתאום "משורר אלטרנטיבי", גם רמי קליינשטיין עדיין כאן, וקליינשטיין

פגישת היכרות

תכירו: טיגן ושרה, אחיות תאומות מקנדה, שהוציאו אלבום פופ אלטרנטיבי כיייפי. המצלמות נכנסות לאולפן,  משוטטות ביניהן תוך כדי עבודה עם המפיק והנגנים.

ההונאה

  "אני מרגישה סכין ננעצת פנימה/חשה חרדה/ אבל זה לא מספיק כדי להרוג אותי/ חשבתי שזה יקה מהר" ("סכין חודרת פנימה")   האחיות התאומות טיגן ושרה קווין מתגוררות כיום במרחק גדול זו מזו בקנדה (האחת במנטריאול, השניה בבריטיש קולומביה), אבל