פברואר ב14, 2008

מבול

אחרי ששמעתי את השיר לקחתי את הטקסט. למה? הביצוע בלע לי מילים, ומאוד חשוב היה לי לקרוא את הטקסט כי א. קרן פלס מעבירה סערה רגשית שעוד לא שמעתי אצלה. ב. זה לא הסגנון המוכר שלה וג. לשיר קוראים מבול.

בשם אהבתי

הוא יוצא מתוך עצמו ו"הולך אליה בשם אהבתו". זה מתחיל בצליל אלקטרוני נוסח הלאונג' האתיופי של עידן רייכל. עוד סוג של חיקוי בתכנות מוסיקה. אם יעשו סטטיסטיקה של המילים הכי חוזרות בזמר הים תיכוני, אז השיר הזה יכול לשמש דוגמית.

לילות

מה פשר הרכרוכיות שקפצה על אלונה דניאל, שמבקשת, על רקע לילות טרופים, להישאר איתו לעד. רשימת בקשות נוספת: לנשום את החום והקרבה, לאהוב בלי מעצור, להיות שלמה, לשמוע צלצול פעמונים ושירת לווייתנים. נסחפה, אלונה דניאל. טקסט שהיא איכשהו גירדה מעצמה, אבל

הינך יפה רעייתי

הפרשנות של שלמה גרוניך למילים המוכרות (מעין "סטנדרט" למלחינים) משיר השירים נכתב נדמה לי במכוון לביצוע של גד אלבז, זמר מצוין, שמסלסל בקולו את הלחן עד פסגת הרגש. העיבוד הקלאסי אוריינטאלי עושה מזה יצירה. החיבור של אלבז עם מסורת השירה

מה שעובר לי בראש

עמית פרידמן בחר בבלדת פסנתר נוגה. שיר כאב-אהבה-קנאה-תסכול. "אולי את עכשיו עלי מספרת/ בחדר של מישהו אחר",  שר עמית פרידמן. הכל כידוע מתחיל ב"מה שעובר בראש", שזה: תן לדימיון ולמחשבות להעיק ולדפרס. איפה אנחנו: במדור לחיפוש אהבות/ אהובות. בלדת סלואו,

נגמר הלילה

השיר הזה רץ כמו שקשוק רכבת. מרפסות מנסים רוק סרט מתח, התרחשות ודרמה. שתים עשרה בלילה ברכבת לניו יורק ביום ראשון. מה הבעיה? על מה הדרמה?  פרט לזה שהבנאדם לא נרדם בלילה שלא נגמר, לא ממש מצאתי סיבה שתצדיק את

עלה ברוח

גבי שושן מתרפק על שנות השישים וגם הולך על פרוייקט בשם זה – "שישים",   ובשם הנוסטלגיה, אפשר לכנותו, כפי שעושים דפי יחסי הציבור "ילד פרחים". הילד בן שישים אבל נזכר לפעמים שהוא באמת היה שייך לימים של "תנו לשמש יד"

הלילה תדע

איתמר רוטשילד (כתב שירים ליהודית רביץ, מנגן גיטרה במופעים של בעז בנאי ובני בשן) שר  "חסר לי הרגע/ חסר לי כבר אמש/ חסר לי הרגש החם/ אפילו ביחד היה לנו פחד/ אפילו  ביחד – לבד…", במהלך מוסיקלי אקוסטי רגוע ושקט.

הכי יפה שיש

"להבין אותך זה לא דבר פשוט",  מתבכיין מדואל, "לטירוף שלך אין גבול במציאות",  הוא מוסיף הסבר. אבל אז מתברר "רק את יודעת איך לתת בי אהבה". להבין אותה קשה, הטירוף שלה – רק השמיים הם הגבול, אבל הוא מה זה

ספר לה עלי

מרוב שעדי כהן מבקשת שהוא יספר לה "עלי-עליה",  לא הכי הבנתי מה היא באמת רוצה מחיי-חייה. ברק פלדמן נתן לה איזשהו טקסט שמנסה לסחוט נושא הבינו-בינה. ספר לי עלי, ספר לי עליה. יותר מדי "תספר" יש בשיר הזה. מעט מדי

7 דקות

שבע דקות. שבע דקות. אם רק היה לי קצת יותר, מקונן יונתן כנען. משהו לחוץ עובר מן השיר. מה שלחשה – היה נכון. אבל זה לא יעבור לו. מתחיל שיר פסנתר חורפי נוגה. הרמוניה ועיבוד נוגעים. ובהמשך מעבר לקצב ולקולות

למי

בן ישראלי מנסה לפענח מיהו המאהב שגרם לו המאוהב לשאול כל כך הרבה שאלות שמתחילות ב"למי" וב"מי" – למי היא שולחת sms למשל, וחס וחלילה "אולי את אוהבת בנות", שומו שמיים, אבל לו לא איכפת, כי גם אם היא אוהבת

יקרה

תנו לאילן נורי מילים קיטש, מנגינה נוגה ועיבוד נשפך. כל השאר יעשה הרגש-קולו.  זה בדיוק מה שיצא שיר רגש-קיטש-נוגה-נשפך. "יקרה אותך לי האל ברא ואני אוהב אותך יותר מכל חלום מכל חבר, אוהב לנצח". כן יש מי שכותב ככה. "היא