הנה הצעה לליריקה: עירוב בין סיפור, הגיגים ומוסיקה ג'אזיית. זה נפתח מינורי בליווי אקוסטית, ממשיך בוסה נובה, ובהמשך – מעבר יפה לאקוסטית מאלתרת. נדב לוויתן הגיע ל"שירת החיים" דרך שיטוט ביום סתיו רחובות בפריז, עם זונה קשישה שמציעה בנוסף לשירותי
למה צריכים עוד גרסת כיסוי ללהיט הישן והטוב של "החלונות הגבוהים"? רק משום שג'וזי כץ הייתה שם? ואולי משום שגלעד שגב משתוקק לחזור יחד עם ג'וזי לשם. ובדף המודפס גם מוזכר "60 שנה למדינה" (נו, אז מה?) אתם יודעים לפעמים
בדף שצורף לסינגל מדברים על "הצלע הנשית" של שושלת אלפי, מה שלא ממש סיפק לי חומרים ביוגרפיים ברורים. אבל לעצם העניין: הצלע הנשית מתחננת בפני שלא יעזבנה בעת הזו, כי למה לא לנצל את הרגע שהוא קרוב אליה, כי מחר – מי
"אל תשתגע, אהבה זה רק כל העניין". אתם מוכנים לנתח איתי את המשפט הזה? כאילו מה: אהבה היא לא קייס מספיק חזק כדי לגרום לבנאדם להשתגע? ואז מגיע טקסט מפוהק. כל מי שנדבק באהבה מסתבך "לתקופה ארוכה", ואם אתה אוהב
סיפור הטרגדיה של האזור – דרך סיפורו של אחמד, בצילו של הפיצוץ והפיגוע. מיהו? בחור נחמד שפותח את הבוקר על קפה שחור ואחר-כך עולה לאוטובוס קו 830, הנוף מתחיל לזוז ואז בחדשות – הקריין מודיע על פיגוע. החמאס נטל אחריות אבל
את צליל הגיטרה של יצחק, האקס שלה, אין בעיה לזהות. "עוד מעט תבוא אלי ונאהב עד בלי די", שרה ורד בלוז עברי שקט, באווירה של התרפקות והתפייסות. קולו של יצחק נכנס כדי להעניק חיספוס ג'אזי מרככך. נגן יצחק, נגן. זה
איך הגלגל מסתובב אחורה. אני ישראלית בלב, בחלום בריקוד, באמא אדמה, שרה אילנית. אני תמה: מה פשר הלוקאל פטריוטיות הזו שקפצה עליה, יש משהו חדש שלא ידענו עליו,מה הפסדנו בדרך? האמת היא שהקאמבאק הזה של זמרי העבר מנסה לרכוב על טרנד
הכל מתחיל בתמימות. שאלת מהי אהבה עולה בסיפורה של אחת "שעוצרת מלכת בשלכת" (לא מת הצירוף המלאכותי) ומבינה שאהבה גדולה לא ממש ממתינה לה, וזה לא מה שרצתה ושיש לה עוד בעיות שפתרונן תלוי רק בה. שי אליה מנסה לצעוק
זה לא נמוך מים המלח. זה נמצא בגובה הים התיכון, בין אשדוד לפיראוס. בין זהבה בן לשרית. שיקו חייק – בתוך עמו הוא חי. ההמתנה להגשמת החלום משתלמת, שרה את זה מזי אביטבול. אהוב הלב יגיע ואיתו השמחה הגדולה, שזה
שורשים, רבותי, שורשים. הפתיחה הבלוז רוקנ'רולית הזו כל-כך מוכרת שהיא מזכירה יותר משלושה שירי רוקנ'רול בלוזיים קלאסיים. יובל בנאי שר "יש לי יום הולדת אף אחד לא בא", ואילו ג'וליה שכן הגיעה – לא תשבור לו את הלב. התחושה היא
ליבי לכל אותן שמאמינות שנולדו לגדולות בפפ המקומי, כי אחרי הכל הן באמת עושות מאמץ כן ללכת כל הדרך אל התהילה ולשלם הרבה מיסי דרך – ולאו דווקא חומריים. דלית שרה על התחלה חדשה של סוף ידוע מראש. ועל כך
איך היא שיחררה אותו ככה, ויתרה על החלום, שר אבי לביאד, סיפור של פרשת יחסים שהסתיימה בקצב רוק מתון, מנגינה שלא תיכנס לאוצר מנגינות הפופ המקומיות. לביאד מדווח שאחרי כל הסיפור של הנטישה היא התעוררה והבינה מה הפסידה, והנה בהמשך
מי שלא הגיע להופעה הזו בפסטיבל ג'אז תל-אביב – לא הגיע לפסטיבל, ואני יכול רק לקוות שהטריו הזה או לפחות קהיל אל-זאבאר עוד יגיעו לנגן בארץ. לביקורת
אריאל אביזוב (גיטרות) ארתור אליהו (בס), תומר מוקד (כינור), תומר בכר (קלידים ונבל), יואב בונצל (תופים) ושרית שולצינר (קולות). שירים: ביום אקרא, בעתיד לבוא, בוקר טוב, לבבתיני, צל כבד (עם פטריק סבג), אהובתי (עם פטריק סבג), שמחת הפרטים הקטנים,
