כמו באוסף של לואיס ארמסטרונג, גם אצל אלה פיצג'רלד, המחשבה הראשונה המאוד טבעית היא: מי צריך עוד אוסף. מדף הג'אז שלי גדוש בלפחות 6 אוספים שלה, ואני לא מגזים. עוד פעם אלה? ואז אתה מניח את הדיסק הראשון שנקרא "אלה: ספר השירים" המוקדש
איאן בראון בערב הזה, לא חלחל. לא הגיע. לא יודע את מי-מה להאשים, את הסאונד, את בראון, את עצמי? אבל בהאנגר זה לא היה זה, עד כדי כך שבשובי הביתה, שלפתי את הבסט שלו ופשוט חזרתי לבראון דרך רמקולי המערכת.
העבירו את ההופעה מגני התערוכה להאנגר, בגלל מכירת כרטיסים מאכזבת, והנה – הפתעה. ההאנגר הביא קהל גדול להופעה של איאן בראון. כשבראון קיפץ אל הבמה, נרשמה כבר דחיסות, שמערכת המיזוג לא ממש התכוננה לה. האיש רזה מאוד, מקפץ כמו מתאגרף
