ספטמבר ב6, 2008

מבול ההופעה

יש מבקרים שאוהבים לשנוא אותה. כל העניין הזה של ה"מסיקיות" משפיע לא טוב על עיתונות המוסיקה. כנראה שיש כאן משהו שלא סיפרו לי עליו. לא בטוח שאני רוצה לדעת. לא מושפע. לא שביקורת צריכה לבוא "לוח חלק", אבל בטח בלי דיעות

תרצי בי

ליבו יוצא אליה, מוכן ומזומן איתה ליפול, ואם תסלח – יהיו לפרח מלבלב מצחוק ובכי. בסיפור האהבה הזה הוא "אביר" היא "נסיכה" , והוא "יציל אותה מן הבריחה" . ליבו ,מוכן איתה לעוף"… גם אם עצב "מחכה לו בקצה". קונים

גורל חתום

בהיפ הופ הציוני 2008 נכתבים טקסטים לשירים בצמדים, שלישיות ורביעיות. ראשים מדברים בחאפלה. וקובי אוז איכשהו משתחל ומשפיע. התבשיל כאן מרוקאי-היפ הופ, תיכוני. התובנה: הרי ברור שלא נחיה לנצח. כל אחד והמכתוב שלו. ואם ככה – אז יאללה – תן לה

פעם את לא פעם את כן

זה היה אמור להיות שיר דרמטי שיבטא נפש דואבת ששקועה בתוך חלום, שאף אחד בעולם אינו מבין אותה. שחיה בין בכי לבכי. שמתפשטת עייפה מול החלון שמשקיף "אל החלל החיצון" (רוזנר, למה להרוס)  ככה: דרמה לא נוצרת כאן למרות שהשיר

את עדיין יפה

איזו בשורה: היא עדיין יפה! והיא עוד יותר יפה בשתיקתה, מה שכמעט הופך את היוצרות – תשתקי ותהיי יפה. חיו מנסה  כמה מניפולציות קלישאתיות – דמעות שמתערבבות באיפור, מחשבות שמבליטות את קמטיה (מעניין, לא?) צרות שנכנסו לחייה, והיא – לא

מהמרים

דרור בן יעקב מנסה לשאת את הטרגדיה של העולם הזה על כתפיו. גדול עליו ועל כישוריו. הוא מקשיב לדממה, הוא רואה את "כולם מסביב לאדמה" (ואללה, מנין הכוח האלהי הזה לראות את כולם על האדמה?) כולם שותקים, בעוד ברדיו לא

לא יודעת לאן

גילת אטיאס לא יודעת. מה לא יודעת? חשוב לכם לדעת? אוקיי: היא לא יודעת "לאן הדרכים מובילות?" אולי היא בתוך חלום, רוצה כיוון אחר. חושבת על הזמן שעבר. בלה בלה. די אין כוח לשמוע טקסטים כאלה. ואני אומר לגילת אטיאס: אם

בלי אהבה

צריכים שניים לטנגו, גם באהבה, ומתברר גם בשירה. רן אביב לא באמת התכוון שאנחנו נתפעל מהשורות "בלי אהבה מה שווה הכל".. "אין בשביל מה לקום בבוקר", שזה בסך הכל נכון, אבל לא על מה שנכון חייב להיכנס לשיר. חוץ מזה אני

אם אפשר

בית היוצר של תמיר קליסקי, סניף של אתניקס, מפיק לזמרות צעירות שירי שמחות עממיים שנועדו לעשות את הבוכטות בסלולאר. קליסקי מיומן. מכיר את הז'אנר – דאנס אוריינטלי. יש מקצבים מוכרים שהוא סוחב איתו מאתניקס. שיר בובליל היא זמרת לא רעה, בעלת

איזו אשה

ככה זה הולך: כישפת אותי את אבוללה/ על הצורה שלך אישה אני חולה'לה/איזו אישה על העייני אין בושה/ בונא'יופי כזה רק עור בירושה"/ואללה מת עליך אבל חי בהכחשה/ מה עשית ללב שלי זקוק לחבישה" המכשפה זוכה מפי קוטג' לעוד אי-אלו תיאורים

קימונו קינמון

זיכרון שיש בו קימונו, תמציות פרחים מבשמות, מקלות קינמון ו"שדייה שנגעו בי כשעברה מעלי" גם עיניה שנזפו בו כשרצה אותה מ"שישי עד ראשון". מאיר גולדברג כתב על איזה סטוץ של לילה, שאפילו שמה (של הנחשקת האלמונית) לא נשאר ממנו, אלא

כשתבוא אלי

אני לא יכול להעניק את פרס המקוריות לשיר הזה. נהפוך הוא. כל הקלישאות התקבצו להן בשיר בשיר שבו מייחלת האוהבת לשובו של האוהב. יש בשיר תהום, שקיעה ודמעות. נעמה פנחסוב מתחילה נמוך ומנסה לטפס לשיאי הרגש במתיחת המנעד עד הקצה.

קיץ משגע

למה זמר מוכשר כמו דניאל בן חיים חייב לרקוד לצלילי החאפלה המתועשים האלה?  בבית החרושת שולפים את השבלונות. היצרנים באים לעבודה. החורף נגמר, בא לו "לזרוק הכל מעליו", בא אליה מהלב. רק שלא תברח לו, הילדה.  קיץ וים זה אהבה,

יפה שלי

הפניה היא אליו, אל ה"יפה שלה" – כמה אור הוא הכניס לחייה, והרכות הזו בנגיעתו. מבחינתה – זה יתן לה הכל, אם כי תמיד אפשר יותר. ומרוב אהבתה – כמעט שכחה שהיא ציפור. למה "כמעט"? הייתי מוותר על ה"כמעט", רונית

דילוג לתוכן