דצמבר ב16, 2008

וזה קשה לי

הבנאדם מאוהב, כותב לה שירים כמו מטורף. מתי היא תקלוט שהוא רוצה אותה. אבל היא כבר מספרת על החבר החדש. הסיפור מגיע ברוק מהיר קצבי, ומי שרוצה להגיד Punk אז בבקשה. "שפוני" היא טריו רוק (ספי סלמה – 18, שירה

לא מצאתי דבר

 אילן דביר: שירה. מאור כהן: שירה, קלידים וגיטרה, נועם קינג – כלי נשיפה, גיל לואיס – גיטרה, מיכאל גיא – גיטרה בס, שאול אליהו – תופים  "רעשקט" מבשרת על הכלום או על הלא כלום. לא מחאה, לא תובנה. גם  לא אלהים.

לעבור את היום

"רוצה לעבור את היום בשלום/ לא להפסיק לנשום"   הדואב הזה, העגמומי הזה, המלנכולי הזה. בחורינו המזמרים מתחברים בקלות לפסנתר המינורי בצר להם. מרוב כאב מצטמצם המרחק בין החיים למוות.  משהו כנראה מתנגן מעצמו מעצם הכאב הפנימי. רותם צור כל

מחשבות על בית

מוסרי  מוסר דו"ח מבאס על המטלה של שגרת החיים במסגרת של חיים לצד העזר כנגד. "מחשבות על בית" מתחיל בקיטורים על כלים המלוכלכים שנשארו בכיור ועד תלונות צפויות של "אתה כבר לא אוהב אותי" ו"איפה היית אתמול". השגרה שמעוררת "געגועים

האור בעיניים

עידו לדרמן (סולן אמסטפ, הבסיסט של התקווה 6) בחר לא להשתמש באופציה לוותר על הכל (אופציה אובדנית?)  אחרי שנכשל בניסיונותיו "לגלות עולם אבוד… לשנות." והנה, מתברר מה שמתברר לכל מי שניסה בנעוריו לשנות עולם – שהחיים טופחים על הפנים.  הם

עיר הפועלים

מריונטה סול מגיעה אלינו עתירת צלילים אלקטרוניים– כדי להכניס לאווירה הזויה ומנוכרת משהו של אווירת הרחוב המנוכרת ב"עיר הפועלים"  בה מתקיים "הקרב על שארית הזמן" שכבר הוכרע בילדות. צליל אלקטרו פופ מיוחד משמש תפאורה לתמונה של עיר אלימה מאוד בעיניו

ים המלח

מוש בן ארי, לשעבר הנחלאי מעין גדי, נחרד למראה היעלמותו של ים המלח,  גייס חברים להשתתף בשירת רשמי הזדעזעותו. מדובר בים שאיבד 30 מטר ב-30 השנה האחרונות, וכתוצאה – תחילתה של שואה אקולוגית במקום הכי נמוך בעולם. המצטרפים – ארקדי דוכין,

לב אוהב

 לישראל בר און יש מה לומר לאלהים. כולם מדברים אל אלהים. הוא ספת פסיכולוג בלי שהשעון דופק ובלי שתשאיר 400 שקל בסוף הפגישה.  בואו נשמע מה יש לכוכב הנולד והמבשיל לומר לפסיכולוג האוניברסאלי – אני לא קוסם, אני כמו כולם,

אני באה

היא מנסה להיות נורא רומנטית ורגישה במילים שהיא משגרת אל האהוב, אבל התוצאה היא טקסט פנטזיוני אופייני למתאהבות גיל ההתבגרות ללא ניצוץ של מקוריות. מהסוג של מאוהבות בהתאהבות. "מול עיניך עומדת… מתבוננת בעומקן… רציתי שתדע עוד לא אבדה בי התקווה

בין פה לשם

בין זה לבין זה. בין מחר לעכשיו, בין חלום למציאות, בין בורא לאדם, בין פה לשם. בין אתמול להיום. אוקיי: אבל מה בדיוק רצית לומר טוקה? אין בשיר שלך משפט אחד שלם. הניגוד כשלעצמו – אין בו שום תובנה. מקבלים

על הסף

"אולי בך מאז לא הגיתי/ לכן את עמי כחותם"   פתע, הוא רואה פניה כמו בפעם הראשונה, כאילו הם שבו בלי לדעת למה. "חוט שחמק מידיים/ הוא חוט אשר לא ינתק/ מה שכתוב על המים לא ימחק". נתן אלתרמן כתב

מקום לצידך

חיפש סיבה להישאר, אך לא מצא. ושתדע שאם הוא עוזב, אינו חוזר. על התבאסות מיחסים.  שלא תשמור לו מקום חם לחזור. דור דניאל שר נוגה וקודר בלחן לא פחות עגמומי את תחושתו בסוף פרשת יחסיו איתה. שיר פרידה. סוגר חלון