יוני ב22, 2009

אותה הרוח בחלון/ רק שהזמן עובר יותר מהר משנדמה/לי, ניסיתי לעצור, לחשוב, אך כמעט עברו שנתיים ביומיים/ אז על הדשא בתיכון, לפני הסדר והחוק, כשכל הרעש הרחוק/נשמע לי כמו מלמול מתוק/ על השפתיים מי אינו מתלונן על הזמן שבורח. פעם

"אור מהחדר/עוד לא ישנה/הכל יהיה בסדר/זו רק עוד מחשבה/זה מרגיש כמו פחד/עוד לילה לבן/חושבת על צעד/אבל זה לא הזמן" "מבט מול מחברת/סיגריה כבויה/רומן כמו בסרט/אהבה לא שפויה/היא תרוץ כעיוורת/היא תבער כמו אישה/היא יודעת אחרת/אבל לא מנסה" אמיתי וכואב, כלל לא

מתחיל "שיר דיכאון", תזמור כינורות בשביל העצב. הבנאדם בוכה את נטישתה. היא שהייתה לו כל החיים, מאז שהלכה רואה את העולם ללא צבעים. דמותה שורפת עינו מכל פינה. קשה לו להוציא אותה מהנשמה. עולם אפור. נא להזיל. הבנאדם שר את

אם היא תלך. בינתיים נינט טייב על הכורסה בחוסר מנוחה. יניב אדרי ביים את הפוזות. צילם אותה מרגליה בשחור-לבן. באמנות כמו האמנות, מחפשים את הקונספט, שלא תמיד הולך עם אסתטיות נטו. הקליפ הרי רוצה גם הוא "להגיד דברים", לא לשמש רק

נואל גאלאגר (Noel Gallagher), איש להקת אואזיס ירד על 20 מעריצי הלהקה שדרשו כספם בחזרה בגלל בעיות טכניות ששיבשו את מהלך הופעת הלהקה בעיר המוצא שלה – מנצ'סטר. גיטריסט הלהקה כינה אותם "חצופים". הוא אגב, בעצמו הציע למעריצים לדרוש את