ספטמבר ב23, 2009

כשהיא עוצמת עיניים, מתנתקות הרגליים, היא עפה למקום אחר, איזו חתיכת שמיים. חתיכת נשמה. אם יש זמרת נשמה מקומית, לא קשה להתלבט במי לבחור. חספוס בלעדי שבא מבפנים ומתלבש על מיתרי הקול. משפט שעל הנייר נשמע פשוט-נדוש, אצלה זה אמת-בטן.

שומר על שקט יחסי/ מציב גבולות ברורים/ מתנהג כמו ילד טוב/ לא נכנע לפיתויים/ כל כך פשוט להיות בסדר/ לא מסובך להיות אדיב/ אבל כששוב צריך להתבטא/ שותק ולא מגיב   הבנאדם כמעט מגיע למקום אליו רצה להגיע. כמעט נוגע.

רק שתבחר בו, מבטיח להיות שלה. לנצח תהיה שלו. ו … "נותן לתחושה לחדור אלי… מרחף איתך, נוגע בך"   לא חדש הוא שכל שרבטן מציע עצמו ליפי קול במוסיקה הים-תיכונית. "נצח", "אושר", "לגלות את הדרך" "קרוב אלייך אהובה שלי" אין

מיתר קוטלר נרגש ומתרגש לעוץ למיכלי עצות: "יום שעובר כבר לא חוזר/ תצאי קצת מהשקט והשקר/אל תוותרי עכשיו/ לא הכל קודר/ בחוץ זה לא הכל עשן ועפר". וגם עצות סתמיות כמו "קחי את כל הזמן … יש לך את כל

סדרת הג'אז במשכן לאמנויות הבמה תציג בעונת 2010- 2009, חמישה קונצרטים של הרכבי ג'אז מהצמרת העולמית שיקדישו את המופעים ל-6 מענקי הג'אז שהטביעו חותם אישי לאורך ההיסטוריה:  צ'ט בייקר, דיוק אלינגטון, ארט בלייקי, אלה פיצג'ראלד, אוסקר פיטרסון וצ'ארלי פארקר.  

מארק קנופלר עדיין מעורר געגוע לדייר סטרייטס, אבל נמצא כבר מזמן בפרק אחר בסיפור שלו, שהוא בעיקרו – ניסיון ליצור מוסיקה מעין נוסטלגית בהשראת סיפורי העבר מהנופים של עברו. מהפתיחה נושבות רוחות קלטיות ערות. בצליל חליל טיפוסי, מוסיקה מהנופים הירוקים.