פברואר ב6, 2010

פסטיבל ג'אז תל-אביב

שמעתי את  קהיל אל-זבאר לפני שנתיים בפסטיבל הזה של תל-אביב. מבחינתי אין בעיה שישריינו אותו גם לעוד שנתיים. הכינו כרטיסים מראש קרא עוד

בראשית

היא ניסתה לעוזבו כדי למלט עצמה אל מצב מורכב של "תמימות", "חולשה" ו"חטאים". הגיעו ליחסים של קיצוניות – תאוות בשרים ("כמה את יפה כשאת מתפשטת") מול חרדות ופחדים, נפילה מפסגות התשוקה לתחתיות הפאניקה, לשתיקות ולטירוף, לכאוס. וגם תחושת הפאטאליות, שבסופו

סיטואציה

הדואט הוא חידוש נוגה לשיר שנעלם לי במשך השנים. שני הזמרים שרים את הסיטואציה הסוריאליסטית של שלמה ארצי בטון צנוע נוגעים ומגיעים בעדינות בעיבוד אווירה יפה – מופע  "פעמון" של עדי רנרט

One Life Stand

פופ טוב הוא פונקציה של מנגינות קליטות. יש מי שיתווכח עם האקסיומה הזו? זה כמעט כמו שאינך צריך לחשוב פעמיים כשאתה בא להעריך את המוסיקה של הוט ציפ באלבום הרביעי שלה. כל מי שמחובר לנאיביות הנעורים של האייטיז עשוי למצוא

פסטיבל ג'אז תל-אביב

באחת אחרי חצות,  כשחלק מהקהל  התעטף במעיליו והתכונן לצאת מאולם מס. 1 בסינמטק ת"א, חזר איש ההקשה והמתופף, ניצב מלוא קומתו מול המיקרופון ופצח בשיר נשמה. הטונים, באלתור, ההבעה הגיעו מכל ישותו כאמן וכמוסיקאי. והפעם זו הייתה שירה של ממש,

דילוג לתוכן