מרץ ב24, 2010

ביולי 2009 בהופעת השקת האלבום "בסוף מתרגלים להכל" אירח דוד טסה את הזמרת עלמה זוהר לדואטים חד-פעמיים  קרא עוד

הציורים, הצלילים – ריח הישן. הפשטות. המנגינות שאינן מתחשבות בזמן. אני הולך ליפול לקלישאה – "הישנה והטובה", אבל יש בדיסק החדש בזה יותר מזה. שמעתי 16 שירים. הכמות אינה קובעת. אבל לעיתים 12 עדיפים על 16. על "ברוך הבא" למשל,

הרומנטיקן הבלתי נלאה יפגוש אתכם בדיסק השני – הוא והפסנתר. אבל רמי קלינשטיין הוא אותו הרומנטיקן בדיסק הראשון – עם "המועצה" ב"צעיר לנצח" בליווי החשמליות. שני ערבים שהוקלטו בזה אחר זה במועדון זאפה בדצמבר 2009. רמי קלינשטיין הוא אותו רומנטיקן,

דודו טסה 2009 הוא יוצר וזמר אקלקטי, שפורש בהופעה שלו את כל הקשת שמרכיבה תעודת הזהות המוסיקלית שלו. זה הולך מקיצוניות לקיצוניות. יש לו על הבמה מתופפת רוק עתירת אנרגיות. יש לו נגני מיתר קלאסיים. יש לו נגן קנון מזרחי.