ינואר ב10, 2011

חצי נחמה

"שיר מרסק לבבות", נכתב באתר המייחצן את אביגיל רוז. אחרי ששמעתי – לא מרסק ולא שובר. ממש שום נזק. טון מאופק, לא דרמטי, גם א-טראומטי. דיווח על מצב בנימה טיפה מלנכולית. רוז כתבה שיר על בחירה: "החלטתי לא להיתלות באף אחד/

ואם זה נגמר

דואט פרידה. מה שיש לו לומר לה, ומה שהיא חושבת. הייתה בעיה. הוא נאחז במכתב שכתב לה. מצד שני – רק ניסה להתקרב – העמיד פנים של כאב. היא לעומת זאת חושבת שהפירוד יאפשר לה דברים אחרים – "אולי זה

כי את

יוצרים ב-2011 שרים שירי בתי קפה. החיים סבבה, קפה ועוגה בבוקר, אך יש מקרים חריגים כמו סיפור על אחת שמרגישה על הקפה של הבוקר שאף אחד אינו מבין אותה. שמחת זקנתי. למה זה צריך לעניין? אורן כדורי התבונן בה, התאמץ

רעיון ועריכה: דני סנדרסון

אצלי הבוידעם מתפוצץ ממוסיקה. בּוֹידֶעם, (ביידיש עליית גג), אותו מקום צדדי ובלתי נגיש לאחסון, שלא נעשה בו שימוש יום יומי. כשאני מפשפש בבוידעם, אני מוצא "אוצרות" מוסיקליים שממש בא לי לזרוק. מצד שני, כאלה שהם חתיכת היסטוריה, לעיתים עממית-מחויכת, כמו שבחר

Danger Days: The True Lives Of The Fabulous Killjoys

הביוגרפיה של My Chemical Romance נפתחת ככה: הלהקה  הוקמה בפרבר בניו ג'רזי על בסיס אהבה משותפת לסרטי אימה, מוסיקה ולפילוסופיית הפאנק. קחו את השורה הזו לאלבום החדש. Danger Days שיוצא אחרי ארבע שנות בצורת מאז The Black Parade הנפלא. לא