מאי ב15, 2012

רץ אלייך

עילי בוטנר וילדי החוץ ברגעי סיום של התרוממות רוח אופטימית על התדר המיינסטרימי המחניף של המופע החדש

תסתכלו

כשאין מה להגיד, משכפלים ומשלשים את הטקסט. תסתכלו עליה. היא קוראת שירים לבד בחושך. וגם רוקדת. לה-לה-לה-לה. נו? אז מה? שנרקוד את הריטואל. יאללה נרקוד. הקצב מתגבר, תזיזו ת'גוף, שחררו, תתמסרו לקצב. כי מבחינת השיר לא קורה הרבה. לא במילים.

הכל נשרף

כולם מתלוננים שרע. ומה זה – לא שיר תלונה? בא אלישע, יענו איש "המחאה", ואומר שהרבה יותר קל לכסות את העיניים. ואללה. גם הוא מכסה את העיניים. גם אני. גם השכנה ממול. אבל מה חדש? מה המסר? הטקסט קלוש. פשטני. "הציבור מעדיף

מחוץ למשחק Out Of The Game

רופוס ויינרייט, שמגיע להופעות בתחילת החודש, (3 ביוני חוות רונית, 4 ביוני – רידינג 3) מגדיר את אלבום האולפן השביעי שלו, בהפקת מארק רונסון, כ"הכי פופ שעשיתי עד היום". הוא, נדמה לי, צודק. השירים הם נרטיב מוכר אצלו – אהבה