דצמבר ב15, 2012

Fragments

"הצליל של פילדלפיה" חובר לסול פאנקי בטון המנוכר של סיס ויזמן. תודה לאמריקה שלימדה אותנו יותר ממשהו איך להפיק מוסיקה. כי השיר הזה בפני עצמו די רזה, אם מדברים על מקוריות. תנו לגרוב לעשות את העבודה. תנו לנגיעות הרגאיי לשדרג.

אל תראי אותי ככה

מחפשים את ה – Ne Me Quitte Pas המקומי? את השנסונייר שמתרגש כמו ז'אק ברל? קחו את אדם בן אמיתי. הוא יודע לייצר את הדרמה שמגיעה גם מהמעיים. הרחמים העצמיים שהופכים לנהר גועש של רגשות. שלא תראה אותו ככה – עייף

ספק

למה שתיתן לו לשבור קיר, כשיש כבר שברים? "משוררי הרוק" החדשים משרבטים מילים על יחסים בקריסה. הבנאדם חוזר להתחלה, "מפספס את העיקר" – יש אור שנסגר, אוויר שנגמר, רחובות, צללים, כל החומרים שמהם מרכיבים איזושהי טראומה על הביני-בינה באווירה חורפית,

איך ללכת ממך

המצב – על הפנים. מנקודת מבטו – "שנינו לבד איבדנו כוח". המורה ללשון אולי היה מתקן ל"בעצמנו" או "ביחד", אבל גם ב"לבד" יש משמעות חזקה. משהו כמו חוסר היכולת להיות עם עצמם. הסיטואציה מוכרת, נדושה. זוגיות בקריסה. מנקודת מבטו של