נובמבר ב5, 2013

NYC

צלילי אווירה שמימיים פותחים את הסיפור של דיידו, שנשמע כסיפור מתח המתחיל ב"בית לבן על החוף". הפקת הדאנס לוקחת אותו לרחובות ניו-יורק. היא תחרוש את העיר, כל רחוב – ללא אהבתו, תרקוד עד אשר תהיה לבד. בריקוד של דיידו יש

אמה

ביחסים שבינו ובינה מחפשים אמת, בעיקר אמת. את האמת ניתן לחוש גם ללא מילים. אמה מסתכלת עליו "ישר לתוך העיניים", והעיניים מדברות. יש פחד, יש חשש, יש דברים שאין אומץ להגיד. אבל היא מראה לו את מה שחשב "שלא קיים",

לעבור את היום

שנזיל דמעה? אני לא. לא על הדרמה ולא על המלודרמה. מאיה בוסקילה רוצה לרגש, להרטיט. להפעים. להסעיר. לי זה לא קרה. למה? כי יש לי תחושה של ניסיון לעבוד על מניירה, לתפור לה שיר לפי קונפקציה. רמי קלינשטיין שחתום על

מסטיק

געגוע. כמיהה לריח המסטיק שמזכיר את זו שישבה לפניו בכיתה. להפסקה של עשר איתה. הוא נזכר בה, אחרי הרבה שנים, כשראה אותה חולפת על פניו בגשם. היה לו צורך לפנות אליה לומר שלום. ואז עצר. למה להרוס את הזיכרון המתוק.

החצר האחורית

קורים דברים בחצר האחורית של יענקלה רוטבליט, יוצר ופזמונאי שחותמו על הזמר המקומי לא יסולא בפז. התכנסו שם המוסיקאים גדי רונן, איתמר ציגלר ותומר יוסף ויצאו עם 14 שירים, שהם קברט פוליטי חברתי סטירי רלוונטי, ציני, מעורב, נוקב. הוא מתחיל