רק השם ביבי נתניהו חסר בשיר המחויך והמרקיד הזה שכולו דברים ברורים על הבלוף הגדול. "לשיר הזה יש מוסר השכל/ שבין מנהיג לקוסם יש עדיין הבדל/ שקוסם יכול תמיד לשלוף איזה אס/ אבל אז אין הבדל בין מדינה לקרקס" –
למה לא לטפח תקוות שווא בתוך כל חוסר התקווה? שואלת-שרה לורה מרלינג. היא מתגוררת בניו-יורק. לא נרדמת בלילות. אישה בדירה למטה – איבדה את דעתה. היא שומעת חיה גוססת מעבר לקיר. אבל במצבה – זה לא מזיז לה. היא בכלל
הקציר של יוני יעיש מתקיים כנראה בארץ אחרת, או שאלה געגועיו לארץ ישראל שאיננה עוד. כמה פיוטית אהבתו לה, נשענת בצורה שקופה על מטפוריקה מתחום הקציר. הוא ילקט בה נחמה, חורש איתה את הימים שלו, נושם אותה כריח הקציר. לא
מיקה קרני מבקשת שביל. שיתנו לה שביל. מחפשת נקודת התחלה חדשה. בשיר הפותח המילה "שביל" חוזרת לעייפה 5 פעמים, אבל זה, מן הסתם, מפני שקרני בחרה להדגיש משאלת השביל הקטן לעומת הדרך הגדולה. כמו השביל גם העפיפון – יסוד החופש
