לא ברור למה בדיוק מתגעגע כפיר אפשטיין. מדוע להחזיר את האתמול, כשהיה שם כאב. אפשטיין מנסה לעשות אידיאליזציה של העבר, לייפות משהו מעורפל שנקרא "התרגשות ראשונה", מבלי שאתה יודע למה אתה בדיוק מתכוון. מגמת ראיית העבר כדבר כמושלם היא נדושה,
זעקתו של אמיר דדון טובה לכל עת, ובמיוחד עכשיו, על רקע האירועים בארץ ובעולם. האם היה אי פעם עולם טוב יותר מעולמנו עכשיו? תרשו לי להטיל ספק. אבל "חיזוקים" מגיעים תמיד: אתה הולך לקונצרט רוק ולא חוזר משם. נטבח פשוטו
מדונה לא ביטלה הופעתה בשטוקהולם, שבדיה, כמו שעשו להקות אחרות ברחבי אירופה, אבל היא הפסיקה את ההופעה במוצ"ש כדי לשאת נאום מפעים של שש דקות בעקבות הטבח בפריס. "היה לי קשה להופיע הערב, בגלל התחושה של – איך אני רוקדת
