חוזרים ל-1990, לאלבומה האולטימטיבי של "נקמת הטרקטור" . אבי בללי שר טראומת אהבה – על הניכור בינו ובינה. נעלמת לתוכה, זרות שמתפזרת, משחק של דמעות. הוא יעדיף לעוף למקום אחר. "משחק של דמעות" כבר טבוע בפס הקול של הרוק הישראלי. מרכיביו
חמי רודנר כתב על ניסיונו של האוהב לחדור אל תאי מוחה, לקרוא את מחשבותיה-חולשותיה-מניעיה-ריגושיה, לקבל תשובות, שיאפשרו לדלג על פני מכשולים בדרך אליה – "המתח הזה כמו תהום שחותך/ הררים של שתיקה". והנה אחרי התשאול הנוקב הזה, מגיע בית שהוא
טל פוגל הלחינה את הפואטיקה הרגשית שלה. פוגל היא הסינגר-סוגרייטר, שאינה נבחנת על טווחי קולה, אלא על מנעד תחושותיה. לא שהוא רחב מאוד, אבל בפס הקולי הצר, הנוגה והמהורהר שלה קיים עולם תודעתי שמצליח להפוך לקולות, מנגינות והרמוניות המשדרות את
עברי לידר אוהב את הדכדוך הזה, אולי אף מתמכר לו. הטון אינו טראומטי. זהו עצב שעוטף בחום. המפיק המוסיקלי המצוין עופר מאירי סייע לעבות אותו כדי ליצור אווירה חורפית שפוגשת את הנרטיב של החלום לצאת מהשגרה ולהיות במקום אחר בלתי מוכר
שי אוחיון מסלסל כאב לב על אהובה שנטשה. אין כמעט מה לפרשן. לא יכול להירגע, למרות שהיא הציעה לו להרגיע. נשבר מול המראה. הדברים שנראו פשוטים – מסתבכים. בתוך התסבוכת הרגשית הזו – היא נותרה כזיכרון שלם אחד. זהו מסוג
