מאיה בלזיצמן היא מסוג המלחינות-מעבדות-מבצעות שמציבה לעצמה מטרה ליצור את הפריה הדדית בין שירה למוסיקה. עניין הפרשנות הוא כמובן סובייקטיבי. למשל: היתה לי הסתייגות מהפרשנות של בלזיצמן ל"תל אביב בלילה" של רוני סומק. כתבתי בביקורת על השיר,שבלזיצמן בראה, למעשה, יצירה משל
שבור הלב רץ מתפתל מכאב ברחובות ושואל על מי שנטשה אותו. מה יכולים לעזור לו ברחובות? שמעתי עשרות טקסטים כאלה אם לא מאות, מהסוג שמאפיינים את שיר ההתבכיינות של האוהבים הנכזבים בז'אנר הפופ הים תיכוני. הייתי מפנה את בן גדסי
סנו ז'אוול? עמיר לב מתכונן לנקיונות הפסח? נשאל אחרת? איך קפץ לו לראש תכשיר הניקוי המשווק כ"פתרון מושלם לכל סוגי הלכלוך"? הטקסט מינימליסטי. יש כאן כרטיס טיסה, שיר של ביונסה, אפריקה, שוטרים, כיורים, ריח שחוזר ברגע שהם נוחתים. מה הסיפור?
יש כנראה סיבות חזקות יותר מדוע ערן צור בחר לעשות קאבר על "יומן מסע" של אביב גפן –מאשר "שיר שהתחבר לחגיגות 20 לערוץ 8", כדברי הקומוניקט שנשלח. אמן כמו ערן צור זקוק לעוד משהו פרט לטריגר התקשורתי-מסחרי. הוא בחר ב"יומן מסע" מתוך אלבומו השמיני (שנת 2000) של אביב גפן, מן הסתם בגלל
"להקה שנויה במחלוקת", כותב עליה ה"אול מיוזיק גייד". כשאני שומע את האוסף – אצלי שום דבר לא שנוי. כתבו עליה שהיא אחת המשפיעות בהסטוריה של הרוק. אני הייתי אומר את זה אחרת: משפיעה אך אינה ניתנת לחיקוי. האוסף הזה מאפשר לחזור ולהלך בשבילי אגדת
