הייתי לוקח את הטקסט לפסיכולוג. מעניין מה היה אומר. אם רוני דלומי אכן חשה כך כל הזמן, היא בבעיה לא פשוטה. איך אפשר לחיות בלחץ כזה, בין רצון לחשש, בין מעשה וחרטה, בין אהבה עצמית לריסון עצמי. "מכל הבין לבין
היא תיתן לו הכל כי "נמאס לבכות", "שורף בפנים". היא אפילו תצבע לו את השלכת בלבן (בניגוד ל"ירוק" המוכר מהלהיט של יורם ארבל). מתחננת שרק יבוא. כיוון שהטקסט שבלוני, פשטני,עוברים למנגינה, לטון, לסלסול. אני זוכר לרוית בטאשוילי גרסה יפה ל"אלייך"
