יש כאן בעיות כבדות בענייני זוגיות. על נייר – מלודרמה: "מה שורף לך בבטן", "רעשים בשתיקות", "אתה חסום", "ממה אני פוחדת" "אולי שכחת מי אתה", "איך איתך שלם כל כך שבור". מוסיקה – פחות מדרמה. יותר חיוך. יותר התענגות. עילי
ה"ביחד" הזוגי יכול להיות תובעני וחונק, יכול להיות כיפי ורגוע. לפעמים זה ענין של בחירה, וגם ברגעי הבלאגן – "בסוף כל בכי יש חיבוק ומתנה". פסיכולוגיה באגורה אצל בני זוג היא לעיתים הכי ישימה, תלוי מי הם חולקי הזוגיות וכמה
הסחרחורת מתחילה ב"לא מרגיש טוב" – ניסיון לשיר את התחושות-תמורות שלו ביחסים איתה. "זה משחק מחבואים, מחפש מילים, אשמח אם תתקרבי", שר דודו טסה בטון מדוכדך. שיר פסנתר מידטמפו. מונולוג נוגה. מנגינה קסומה. מהלך מלודי מחניף – בקטע של "יש
למה Bella? למה שתי שפות? טרנד חדש? לפי הקומוניקט ששוגר עם השיר, נועה פרג' רוצה להשויץ. מותר לה. מצד שני: היא עושה את זה טוב. האקצנט הספרדי מוסיף ניחוח עסיסי לשיר. הזמרת לומדת שפות מסדרות דרמה בטלוויזיה ומייצרת תמלילים מעורבים,
למראית עין, המשכנו בשגרת חיינו, בלי לבקש לצאת מתוכה בדברים גדולים ונפלאים, אבל משהו התרחש, השלוה הופסקה, ואי אפשר היה עוד לעבור לסדר היום הרגיל. רחל שפירא כתבה על ההתמודדות הקשה ברגע של משבר ועל הצורך בנחמה ברגעים מסוימים וההיזקקות
