הסונגרייטר מתכתב עם הסינגר, מספר לו על "עצירה", על משימות שלא הסתיימו, על רכבת מסתורין שמי יודע מתי תצא שוב לדרך, ועל תחושת רעב וציפיה לאהבה. אני מנסה לעלות על הקרון של גבע אלון. הוא נוסע ברוורס במנהרת הזמן של
גם אם היה רוצה להתאהב מחדש, היה מחפש את זוגתו שוב, מתעורר אליה מהחלום. זו אינה אהבה של ברירת מחדל. אז כן: מי שחושב ששגרה היא האויב הכי גדול של הזוגיות, לא מבין שלמעשה, שגרה יכולה להיות מצב נחשק ומקדם,
זה אינו שיר מחאה. זו הילולה שמנסה להיות מחאה. חבל שלא המשיכו את השורה החזקה: "בוא לא נשתוק עכשיו לתמיד/ דבר מהלב תתחיל להנהיג יש פה אנשים ולא רובוטים". מצד שני ה"לא הבנתי" הוא היתממות. בתוך עמכם אתם חיים. מה לא
