פעם אנשים צעירים ברחו מהקיבוץ לעיר. עכשיו יש חזרה, ואני שומע רוקר מתרפק על ילדותו בשבילי הקיבוץ, ריח חציר, רגלים יחפות על מדשאות. טקסט הכי לא מיוחד שאפשר לכתוב ברוח נוסטלגית. מה גורם לגדי אלטמן להתגעגע? אולי הקורונה אשמה, אולי
לבבות שבורים מולידים שירים. מה היתה יוצרי המוסיקה עושה בלעדיהם. לאפרת גורן יש שבר (סדק) שגדל, והיא שואלת את העזר שכנגד – "מתי כבר נגמל/ משקר דל, מעיוורון, מלב רעוע?". השאלה אינה שאלה של זמן (מתי) אלא של זה היתכנות.
איך אף אחד לא חשב על זה? לעשות למגילת העצמאות מוסיקה! אני משתדל לא להיות ציני, ומתקשה לעמוד בזה. מצד שני: כשיוסי פרץ ומודי בר-און יצאו לשדרות רוטשילד מול הבית בו הוקראה המגילה לרקוד את המלל שבה, הבנתי שהרצינות היא
