דוד לביא הוא יותר מזמר. הוא פרשן נפלא. אמן בוגר. הוא בתוך השיר, לא אחריו, לא לפניו, החצנה רגשית שמגיעה משילוב של הפנמה רציונאלית ואמוציונאלית. הגוונים בקול, העליות והירידות בטונים, הפלצט, התחושתיות המבוקרת לוקחים את השיר של רונה קינן למחוז
שירים שכתבו נופלים לעיתים יותר חזקים ממצבת אבן. כמה אירוני, שהמילים הפשוטות נשארות חקוקות כזיכרון צורב וכואב כשהן הכי אותנטיות, נוגעות בפשטות באמת, כמעט מתעדות את המתרחש. עידן עמדי הלחין ושר ברגישות במנגינה נוגעת ומגעת בעיבוד הנוגה של עמוס בן
ישנם רגעים שצריכים להשאיר למילים ולמוסיקה לתרגמם כדי לגעת בעומק תחושת הצער. טל רמון כותב על האבדן הגדול בחייו, וביום הזיכרון מוציא את 'מכתב פרידה', שיר מתוך האלבום הראשון שלו ״דמות״, שהקדיש לאביו, טייס החלל אילן רמון ולאחיו, טייס הקרב
