ד'אור בהופעה חיה – 12 נגנים על הבמה – עושה אמנם כמעט סוג של מניפולציה כדי לרגש, כולל עוד גרסה ל-Caruso , השיר הכי מכוסה-מאוס בהיסטוריה של הקאברים, אבל אלה מניפולציות כמו שאומרים "במסגרת החוק", לא משהו שהוא התמרחות רגש לשמה. את הטונים הרגשניים האלה ואת המנגינות הכובשות הרוויח ד'אור – ביושר. הוא זמר. נקודה. כמו שאומרת ג.
בנימוקי חבר השופט מדובר בעיבודים גדולים שעושים טוב לקול יחיד במינו, גם בניסיונות להתחבר למוסיקה אוריינטאלית לפי צו אופנת הוורלד מיוסיק. אז נכון שזה קישוטים ("הלב יודע", מחרוזת ילדים זה שמחה") אבל קישוטים שמשתלבים במחרוזת סוחפת.. "סאלמה" לפי לחן מצרי עממי – מסלסל קולו ברמות מדהימות בדואט עם הכינור של סניה קרויטור – בפתיח – עוד לפני קטע החאפלה. וד'אור כהרגלו מגיע לפעמים גבוה יותר – ב"קול מהשמיים" עם הקונטרה טנור שלו.
רגשן ללא תקנה גם כשהוא "נוסע צפונה" (ומתרשם ממראה העיניים וקול הלב) גם כאשר "כל הכוכבים נופלים, כל האמיצים עוזבים, כל מי שצעק שותק, כי מי שצחק בוכה", גם כשהוא מבקש "שמור על העולם ילד" בעיבוד הדרמטי של ירון בכר.
"זמן אהבה" של אהוד בנאי ודוד ד'אור הוא להיט נצח, וסוף סוף – גם אלמנט של בלדה, למרות שגם העיבוד הזה לוקח לחאפלה.
משהו פה לא מוכר? את עיבוד ל"סרילנקה" נדמה לי שאני שומע לראשונה או שלא מספיק נתתי את דעתי. הגרסה ללהיט הותיק ל – Kiss From A Rose של סיל נותן לד'אור משהו פחות בומבסטי… שורה תחתונה: בתקופה שתעשיית המוסיקה חושפת זמרי אופרה שריריים וסופרסטארים, דוד ד'אור נותן קונטרה (טנור) משלו בתמהיל רגש מחניף לאללה.
דגימת סאונד ל – Kiss From A Rose
