רוב הביקורות הגיעו לפני שהספקתי להאזין ל-16 שירים חדשים (17 במהדורת הדלוקס) של מלכת הפופ האמריקאית. סופרלטיב שכיח ברוב הביקורת: הטוב מבין 8 אלבומיה, עולה אפילו על Red. טיילור סוויפט הפתיעה את המעריצים כשהכריזה על יציאתה יום אחד מראש – ופחות משנה לאחר יציאת אלבומה השביעי עטור השבחים "מאהב". חלק גדול מרשימת ה – 16 השירים נכתבו במשותף עם אהרון דסנר של הלאומית. חלק ע"י בון איבר (שאף מצטרף אליה ב – Exile) , ג'ק אנטונוף, ומישהו בשם וויליאם באוורי. אנטונוף גם הפיק חמישה שירים.
"המאהב"', הקודם שלה, עוצב כאוטוביוגרפיה מוזיקלית עם כל דבר, החל מצלילים נוסח נאשוויל ועד אלקטרו-דיסקו. "פולקלור" שונה לחלוטין, התחושה לאורך האלבום אישית-אינטימית. טיילור סוויפט היא כיום אמן יציב שאינה צריכה עוד להוכיח משהו. היא מעולם לא נשמעה כה רגועה או בטוחה כמו באלבום הזה. הגיוני לחלוטין לחשוב שתקופת הקורונה וההסגר הוציאו ממנה את המיטב. היא נשמעת מאוד אמינה בנושאים של בידוד ופיתוי לחלום על חייהם הרחוקים של אנשים אחרים. ב"פולקלור", היא חולמת על שורה של דמויות כדי שיהיו בחברתה, הכניסה לחייהם מייצרת חמלה ואמפתיה עמוקות.
קו אווירה: מלו מלנכולי. הסיפורים האישיים שלה. החלומות, הפחדים, הרגשות. נתנה לדמיון לרוץ, לדימויים להציף. בוגרת, פואטית, שוזרת פרטים וסיפורים לאורך האלבום שגורמים לך להרגיש חי, שאת הבחורה הזו אתה לא צריך לחבר למכונת אמת. הנושאים והטון של "פולקלור"הם פחות "אנחנו יכולים לעשות את זה!" וקצת יותר "האם נוכל לעשות את זה?". טיילור עושה את זה הפעם במוסיקה מגעת, נוגעת, לעיתים קרובות מחלחלת.
Taylor Swift – cardigan
- the 1
- cardigan
- the last great american dynasty
- exile (featuring bon iver)
- my tears ricochet
- mirrorball
- seven
- august
- this is me trying
- illicit affairs
- invisible string
- mad woman
- epiphany
- betty
- peace
- hoax