מי היא באמת? שתיקתה רועמת. להבה בה בוערת, קולה ערב, מראה נאוה, ותודה לשיר השירים (ב, י"ד) שהעניק כהנה וכהנה מחמאות כדי שהצמד קוּנדָה ולָהאוֹר יעודד: "תְּנִי לְלִבֵּךְ בָּךְ לַהֲלֹם – עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים" או במילים פשוטות: שחררי את מה שבוער בך.
 הצמד בחר בשפת המקורות לצורך המסר – תיקון בין המינים. בהשמעת הקול – הכוונה –  שכל מהותה תהיה שלמה איתו – כולל התרת איסורים. קוּנדָה ולָהאוֹר מציגים נקודת מבט שוויונית על מקומן של הנשים בעולמה של התורה ובעולם היהודי, גישה השואפת לתקן את הדרוש תיקון במעמדן, מתוך ידיעת התורה, מחויבות להלכה ואהבת ה´.
יש משהו מיסטי במוסיקת הקרוסאובר הזו המייצרת שעטנז בין אפרו קריבי (רגאיי), גרוב מערבי, ניחוחות מזרחיים וראפ. זה עלול להרגיש עירוב של מין שבאינו מינו. אבל מול הטקסט הארכאי משהו, שאני מתקשה להתחבר אליו, המוסיקה מצליחה איכשהו לפשט את האמירה, להפוך אותה פחות מיושנת, נוחה יותר, נגישה יותר, זורמת יותר.

קונדה ולהאור – הַשְׁמִיעִנִי

[اسمعيني صوتك]

עַכְשָׁו הַכֹּל שָׁקֵט – מִי אַתְּ בֶּאֱמֶת?/ תְּנִי לְלִבֵּךְ בָּךְ לַהֲלֹם – עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים
שְׁתִיקָתֵךְ רוֹעֶמֶת – מִמָּה אַתְּ מְפַחֶדֶת?/ לֶהָבָה בָּךְ בּוֹעֶרֶת – מְחַכָּה שֶׁתִּרְאִי וְתִתְעוֹרְרִי

הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ – כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה/ פִּרְחֵי הַגַּן פּוֹרְחִים סְבִיבֵךְ – פּוֹרֵחַ גַּם לִבֵּךְ
עֵינַיִךְ מְחַיְּכוֹת – נָסוּ הַצְּלָלִים/ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ – כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה

דּוֹר בָּא, דּוֹר הוֹלֵךְ – וְלֹא שַׂמְנוּ קֵץ לַקָּרְבָּנוֹת/ אֵין כָּאן כְּבָר מָה לְגַנּוֹת – הִגִּיעַ זְמַן לֶאֱחֹז בַּמּוֹשְׁכוֹת
אֲסוּרִים לְהַתִּיר לְהַתִּיר אֲסוּרוֹת, אַח לְאָח אָחוֹת לְאָחוֹת/ לַחֲשֹׂף אֶת כָּל מִי שֶׁעוֹד מְנַסֶּה לְהַשְׁתִּיק לִי אֶת הָאֲחָיוֹת
לֹא מְפַחֲדִים לְדַבֵּר יְשִׁירוֹת לְכָל תּוֹדָעָה שֶׁעוֹד לֹא הִפְנִימָה/ שֶׁרַק בַּת מֶלֶךְ – הִיא מַחֲלִיטָה מָתַי כְּבוֹדָהּ בַּחוּץ אוֹ פְּנִימָה
אָז כָּל בְּנֵי וּבְנוֹת יַעֲקֹב, תִּתְאַחֲדוּ, תִּהְיוּ אֶגְרוֹף/ שֶׁנַּהֲלֹם בְּעוֹר הַתֹּף, שֶׁנַּעֲשָׂה לַסִּפּוּר הַזֶּה סוֹף

הַשְׁמִיעִנִי קוֹלֵךְ – בַּקֹּדֶשׁ, בַּחוֹל/ اسمعيني صوتك – הַשְׁמִיעִי קוֹל גָּדוֹל/ שֶׁיִּתְאַחֶה בֵּינֵינוּ הַלֵּב הַקָּדוּם שֶׁנֻּסַּר
וְכָל לָשׁוֹן תֵּדַע לוֹמַר – בַּבַּיִת הַזֶּה מֻתָּר/ הִתְעוֹרְרִי