הטון  המסתלסל הגבוה ששולט בשירי עדן חסון מיוסרי האהבה ושברונה, מגיע לשיר  מעין אוטוביוגרפי על ילדותו של ילד דחוי חברתית שנועד להיות אמן. ה"סבל" של הילד מודגש גם בשורה – "גדל לי קצת זקן על הצלקות"  כדי להאכיל  את המאזין בכפית בתיאור גרפי של טראומת הילדות של הילד המתבודד שהשאירה בו שריטות.  זוהי יוהרה פשטנית לומר – סבלתי, אבל תראו למה נועדתי. "אף פעם לא שכחתי מה אני צריך להיות", מקונן חסון, ומוסיף כהנה וכהנה לזעזוע שקרה בילדות מבלי שנבין למה הוא מתכוון ב"הבעיות שתמיד רדפו אותי", אבל מודה לגיטרה שהצילה והבגרות ששחררה מהבלגנים של הילדות. מה מיוחד ו"טראגי" בזה – ממש כלום.
הניסיון לייצר דרמה מילדות קשה ועשוקה כדי להבליט את היעוד האומנותי נשמע מרופרף ושטוח. גם המוסיקה העגמומית וקולו המתבכיין לא משכנעים שהשיר הזה הוא ייחודי ושונה מסוג השירים המתארים את יסורי המאהב הפגוע. עדן חסון מנסה לייצר הזדהות בשיר של  האמן המתייסר, ואני מתקשה להשתתף בצערו ולהזדהות עם סבלו בילדות, גם אם המוסיקה והסלסול משדרים מצברוח  מלנכולי. זה נשמע יותר ניסיון לגעת בסיטואציות ילדות מאשר לרדת לעומקן. מלודרמה ללא דרמה.

עדן חסון גדל לי קצת זקן בימוי וצילום: אלון דניאל.

לפני כמה שנים כשהייתי ילד/ לא מוכן לעולם וכולם/ לא אכלו אותי.
אני יושב לבד, כולם כדורגל/ מי זה המוזר הזה בראי?
אנלא בעניינים, איך בכלל פונים? חבר'ה צוחקים./ וחלום שלי שנהיה חברים.
אהה שכח מיזה ת'לא מספיק גבר/ ובלב שבר. מתגברים..
ואז הדביקו לי שמות, לא חשוב../ כמעט שכחתי איך קוראים לי.
תמיד אהבתי תלילות/ הייתי שר, כותב שעות עד שיום אחד קצת השתניתי.

גדל לי קצת זקן על הצלקות/ ולמילים שלי התאמתי מנגינות.
הגיטרה היא זאת שפתרה לי בעיות/ כמה בעיות, כמה בעיות, כמה..
רוב הזמן לבד, ארבעה קירות/ ככה מהצד, למדתי איך לשחות.
אף פעם לא שכחתי מה אני צריך להיות/ מה צריך להיות