מה עשו ביונסה ואנדרה 3000 ל- Back to Black של של איימי ויינהאוס? גם אם מישהו אינו אוהב את התוצאה, זהו קאבר שבשבילו כדאי להגיע לאוסף הזה.
"גטסבי הגדול", גרסת 2013 בכיכובו של לאונרדו דיקפריו, מגיע עם פסקול שהוא תוצר של עבודה משותפת בין במאי הסרט באז לורמן והראפר Jay-Z שעל ההפקה המוסיקלית. השניים נטלו על עצמם אתגר מעניין שאינו נעדר יומרה: לתרגם את ה – Jazz Age, שנות העשרים של המאה הקודמת בהן עוסק ספרו המקורי של סקוט פיצג'רלד לאווירת העידן העכשווי, ה – Hip-hop Age. הפתיחה – 100$ Bill היא סוג של הצהרת כוונות. האם היומרה אינה פלצנית משהו? להיות מודרני בכוח… נדמה לי שלא אתווכח עם הטענה הזו.
אבל מה: הפסקול הוא אוסף שירים אקלקטי. תביטו ברשימה המרשימה – פלורנס והמאשין, לנה דל ריי, Nero, ג'ק וייט, בראיין פרי, Gotye, אמילי סנדה, will.i.am, ביונסה ו – André 3000.
לא ראיתי את הסרט. אחרי שאראה, אוכל להעיד עד כמה השירים מתחברים לקונטקס. בינתיים – יש כאן אסופה שעומדת בפני עצמה, חיה ונושמת מחוץ לסרט: בין המקוריים נמצא קאבר של ג'ק וייט ל – Love Is Blindness של U2, בראיין פרי שר גרסה לשירו Love Is The Drug וגם מצרף להקתו לאמילי סנדה ב – Crazy In Love, בגרסת ריתם נ' בלוז רעננה. will.i.am רוקד במועדון של עידן הג'אז ועושה הסבה לקצב העכשיו ב – Bang Bang. גם פרגי+קיו-טיפ+גונרוק הגיעו למקום הזה ב – A Little Party Never Killed Nobody. לעומת זאת לנה דל ריי עוטפת עצמה באווירה שונה לחלוטין ב – Young And Beautiful. השיר העצוב נשמע כמו נכתב לסרט ג'יימס בונד. הטון המדוכדך הזה שעוטף אותך מיידית. היא ויתרה על האפביט ומתרכזת בנרטיב בקצב איטי אפוף תחושה כמעט אפוקליפטית. גם Kill And Run עם Sia הוא שיר אווירה דרמטי שנמצא באזור הזה.
בהמשך חוזרים לאווירת התקופה במשב רוח סווינגי של Love Is The Drug בביצוע בראיין פרי.
גם פלורנס + המאשין אינם חיים בעידן ההיפ הופ בשיר אהבה שמגיע מעמקי הנשמה – Over The Love. עוד שיר שבשבילו שווה להגיע לדיסק.
שורה תחתונה: פס קול של העידן הזה, אבל מאוד מיוחד ומגוון, ונדמה לי שגם Jay-Z לא התכוון ללכת רחוק עם ההיפ הופ.