לזה לא חיכינו. בשיר האחרון, שלף מוריסי דגל ישראל, נפנף והתעטף בו. אנחנו חשבנו לתומנו שרוב אמני הרוק הם עוכרי ישראל, והסיכוי שהם יבטלו הופעה ברגע האחרון – הוא כמעט כמו הסיכוי שהם יגיעו. אז מוריסי אמר לכל שונאינו ,שאיימו להחרים אותו אם יופיע כאן: תקפצו לי.
גאוותנו הלאומית קפצה באותו רגע קפיצת סלטה. המבקר השכלתני נמס כהרף עין, כמו גלידה באוגוסט. בעיות סאונד? קטן על המחווה הזו. מי אצלנו מתעטף בימינו בדגל ישראל פרט לאוהד ביתר ירושלים? לא לשכוח להיכנס לפייסבוק של אלביס קוסטלו ולהכניס את התמונה: מוריסי מניף את דגל ישראל. (מה קרה? עשינו משהו טוב שלא ידענו עליו?)
סטיבן פטריק מוריסי (63) חוזר (אמפי שוני 2.7, ביתן 1 אקספו ת"א – 4.7) . טוענים, שקהל גדול מגיע למוריסי כדי לשמוע את הסמיתס. מתברר שמוריסי ממש כבר לא נמצא שם באייטיז. הוא מעדיף בגילו להשמיע לקהל את מוריסי השלם. הרבה יותר שחקן, הרבה יותר שאומן.
גם בהופעה שלו כאן לפני ארבע שנים הוא לא היה הולך על ג'סטת חנופה כל כך מפתיעה (דגל ישראל), על הצגה לראווה של מפתח העיר תל-אביב שקיבל מידי הראש חולדאי (שיאפשר לו לחסל את מזללות הבשר ולמנוע את כניסת מדונה)
טוענים שקהל גדול בא רק בשביל שירי הסמיתס, להקה שהשאירה חותם עמוק, שהמשיך לעורר באז גם אחרי התפרקותה. שאף אחד לא ישמע: זה לא אני. אני באתי לשמוע את מוריסי השלם. להזכירכם: מוריסי פרש מהסמיתס ב-1988. מאז הוציא 9 אלבומים. תעשו חשבון. מה רע במוריסי 2012? מי אמר רע? קולו יותר מבסדר צלול ובהיר. הוא תאטרלי, מלנכולי, אירוני, ציני וסרקסטי וגם רומנטי.
כולם חיכו לחלום של הלילה שעבר: "בלילה שעבר חלמתי שמישהו אהב אותי, לא תקווה לא פגיעה רק עוד אזעקת שוא". אנחנו הרי אוהבים את מוריסי רומנטי, ומוריסי עכשיו הרבה יותר רומנטי פחות עגום, יותר תיאטרלי, יותר מצחיק, יותר, כזה פרנק סינטרה של הרוק.
ומה עם הבשר? בשר כמובן הא הרוצח. כשנכנסתי לביתן 1 בגני התערוכה, עלה באפי ריח של נקניקיות. מוריסי הצמחוני של Meat Is Murder, הרי יכול לבטל מופע בשביל נקניקיה אחת בלחמנייה. הלכנו לשאול בדוכן הנקניקיות אם הם יודעים שהקהל שהמתין למוריסי בכיליון אוזניים – לא יסלח להם אם יחוש בריח. אז הנה צפירת ארגעה: כל נקניקיה בדוכן הכריזה על עצמה: אני צמחונית.
זה עדיין מוריסי שהשירים שלו מספרים סיפור של ילד, שהגיע יום אחד ללונדון והחל במסע התבגרותו – שזה אומר, מערכות יחסים מתפוררות, ששונא את עצמו, ששונא את כל מי שרוצח בשם הבשר, ששר על החולשות הקטנות שלו ושל החברים שלו, ההורים שלו, המעריצים שלו וכל האדון וגברת סמית שהוא פוגש ברחוב. על הפוליטיקאים ועל בית המלוכה, שנואי נפשו. מוריסי שר בקול גדול, תמיד מלודרמטי,
בסוף הערב אני יוצא בתחושה שקיבלתי כמעט כל מה שרציתי ממוריסי אם כי מעט צמחוני. פחות אמן מתחדש, משורר הפופ של השמונים הוא יותר קאלט נוסטלגי ופחות הרוקר שפעם צמרר אותי, יותר מוריסי של המשך הרומן עם קהל שמתרפק על מוריסי הישן והטוב. מבחינה זאת, נדמה לי שלקהל לא היו צריכות להיות תלונות, ומה הן כמה בעיות סאונד מול החוויה של לראות ולשמוע את מוריסי בגודל טבעי.
שירים: How Soon Is, Everyday Is Like Sunday, You're The Fatty, You Have Killed, Shopliftrers, Ouija, Maladjust, I'm Throwing Paris, I Know It's Over, Black Cloud, Alma Maters, When Last I Spoke, Last Night I Dreamt, One Day Goodbye, To Give Is The Reason, Speedway, Still Ill, Meat Is Murder, Let Me Kiss You, I Will See You In
צילום: מרגלית חרסונסקי (צילום במה: תמונה 6 – שניר קציר)
