החיים יפים La Vita è bella אינה רק קלישאה באיטלקית. תשאלו את סטפאנו בולאני, הפסנתרן האיטלקי הבלתי נלאה. החיים כל כך יפים שהוא יכול להרשות לעצמו לשיר על בימת בית האופרה בתל-אביב כמו שהוא שר באמבטיה. זה קרה במהלך הערב הארוך, בו הציג את שמות השירים שניגן. פתאום יצא ממנו כל האיטלקי שבו. והאולם צחק.
החיים לפעמים משעממים. אתה חייב שינויים. לצאת מהשגרה. להפתיע את עצמך. בשנה שעברה בולאני הפתיע אותנו וכנראה את עצמו כשניגן נפלא סשה ארגוב. בולאני והחבורה שלו לא באו רק להשתעשע על מוסיקת פופ ורוק. כמו שבולאני ניגן "סוד הקסם של הצמחים" של סטיווי וונדר, זה ממש לא אמבטיה. זה סוד הקסם. איך שהוא שר ואילתר "בילי ג'ין" של מיקל ג'קסון – ישמש כיתת אמן בקורס לקאברים. וקיבלנו בתפריט עוד כמה מנות פריכות כמו ביטלס סולו כמתאבן עסיסי, קינג קרימזון, פרנק זאפה, ביץ ' בויז, ג'יימס בראון, סטינג. וממש ללפתן המתוק – דוגמית מהשנה שעברה – "השמלה הסגולה", וחבל שסשה לא יכול לשמוע את הגרסה של בולאני את ניקו גורי בקלרינט לשיר שלו. עונג אמיתי. (האזינו מטה)
החיים משעממים? בולאני והטריו הדני שלו כנראה לעולם אינם משעממים/ משתעממים, ובערב שכולו עיבודים ואלתורים על פופ, הרשו לעצמם להשתובב (לונד קם מהתופים להשקות את בולאני מבקבוק מים), להתבדר וליהנות. כן, גם החנונים המשקפופרים הדניים של בולאני שיתפו פעולה עם הצחוקים שלו. בולאני עצמו הרגיש בבית.
ניגנו בקונטקסטים שונים, בקלות נסבלת מאוד, בחופש מופלא, בצניעות יפה, בקשר יוצר, בהומור בריא. מה חסר להם? אני הרוס על המתופף, מורטן לונד, שלמרות הוירטואוזיות שלו, הסווינג הנפלא הוא אינו שוכח את הקולגות.
הרמוניות מתוחכמות, טונות של כישרון בנגינה, היכולת של בולאני ושות' להעניק טאץ' מודרני קל ורענן למסורת הטריו. ועדין לא דיברנו על מופלאות ניקו גורי בקלרינט.
מי שאוהב טריו פסנתר (מביל אואנס ועד בובו סטנסון קית' ג'ארט) לא יכול להרשות לעצמו להחמיץ את הטריו של בולאני. אגב, למישהו השם בולאני עדיין לא אומר דבר?  פעם חמישית בארץ. ענק הפסנתר האיטלקי מוזמן להכין את התוכנית הבאה לסדרת ג'אז במשכן. (מוסיקה ברזילאית?) אז לאלה שלא התוודעו עדיין, הייתי אומר בשתי מילים לקראת המפגש הבא עם הפסנתרן בקוקו מפוזר ובג'ינס – highly recommended. וגם:  כששומעים סטפאנו בולאני – La Vita è bella.

סטפנו בולאני – פסנתר, מורטן לונד – תופים, יספר בודילסן – בס, ניקו גורי – קלרינט